כניסה

אקדמיה עם תחושה של בית

|

"התחושה הזו שלמישהו אכפת ממך ודלתו פתוחה – כשאתה רק מתחיל את שנה א' ואתה לא מוצא את ידיך ואת רגליך בבלאגן הזה – היא עוגן". כך מתארת גלי הר-לב, סטודנטית לשנה ב' באקדמית תל-אביב-יפו, בתכנית של מדעי ההתנהגות עם התמחות בניהול משאבי אנוש ורכזת לקויות למידה באגודת הסטודנטים.

 

בגלל קשיי הלמידה שאני מתמודדת איתם כל החיים, היה לי ברור לי שאני צריכה מקום שרואה אותי, שרואה את הסטודנטים. מהפעם הראשונה שהייתי פה (שהיתה לפני שלוש שנים) וראיתי את הדשא, ומספר הבניינים המצומצם - זה החזיר אותי לקיבוץ ולתיכון המדהים שלמדתי בו, זה הרגיש כמו בועה בלב יפו, וזה נתן תחושה של בית.
 

 

באקדמית פגשתי בשנתי הראשונה בצוות המנהל המופלא של בית הספר למדעי ההתנהגות. החל מהדיקן, וכלה ברכזות האקדמאיות שלנו. הם ראו אותי באמת, ומעבר לכך הבינו שיש לי הרבה מה להגיד ולעשות פה, ונתנו לי את המקום להשפיע. זה השלים עבורי את התמונה של הידיעה שבחרתי נכון

 



גלי הגיעה ללימודים בגיל 25, אחרי שעברה לא מעט: שנת שירות, שירות מלא, לימודי צילום, טיול גדול במזרח, אבל הלימודים הפגישו אותה עם אתגרים חדשים:

 

כל החיים אני מתמודדת עם לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז, או לייתר דיוק ADD (שהוא האח השקט של הADHD). זה חלק מליבת החיים שלי וזה מלווה אותי לכל מקום..

 

בלי רחמים עצמיים


 
 
 
 

הלמידה תמיד היוותה עבורי קושי עצום, בעיקר במקצועות שאינם הומניים, ולא האמנתי שאני אגיע בכלל ללימודים אקדמאיים. אתה מרגיש שיש פוטנציאל ואתה ממצה רבע ממנו. זה מטמטם אותך..
בתהליך נכון שבו ההורים שלי היו לצידי לכל אורך הדרך, הצלחתי ללמד את עצמי אסטרטגיות למידה, ויצרתי לעצמי מערכת פיצויים שעזרו לי להתגבר על הקשיים בכל פעם מחדש, ודווקא הפכו אותי לסופר אחראית ומאורגנת.

 

אבל כשאתה מגיע לאקדמיה, אתה מבין שפה הדברים עובדים בצורה שונה. גם אם הצלחת בבגרויות ועברת את המכשולים.

כמויות החומר שאתה צריך להכניס לראש, לוח הזמנים הצפוף, הצורך לכלכל את עצמך (בעיקר כשאתה לא גר אצל ההורים) ולשלב את כל זה ביחד קשים לכל סטודנט באשר הוא.
וכשבנוסף לכל אלו אתה מתמודד גם עם לקויות למידה הכל הרבה יותר מורכב, ואם אתה עסוק בלרחם על עצמך ואתה מוותר כשקשה אתה פשוט נשאר מאחור.

 

אז תפסתי את עצמי  בידיים כבר בתחילת השנה והבנתי שהאתגר שעומד בפני עצום. הקושי היה אדיר. אבל התעקשתי וניהלתי מאבק עם עצמי כל יום כדי להצליח לשבת בשיעור ולהקשיב. השקעתי כל דקה שהיתה לי, גם בבית כדי ללמוד ולקחתי מלא שיעורים פרטיים.

 

לעזור לסטודנטים כמוני
 

אתה חורק שיניים כל שנייה ואז כשאתה מוציא תשעים ומשהו אז חושבים שסתם עשית את עצמך מתקשה כל השנה והגזמת.

אבל עם השנים אתה כבר לומד להבין שמי שלא חווה את זה, לא נמצא במקום הזה וגם לא מנסה להבין - לא יצליח להבין. וזה מתסכל. אבל מצמיח.

 

מונעת על יד התובנות האלה, נכנסה גלי בקיץ האחרון לתפקיד רכזת לקויי למידה באגודת הסטודנטים:
 

אחת המטרות שלנו באגודה בהקשר הזה, היא לעורר בכל מיני דרכים את המודעות ללקויות למידה ולנגישויות באופן כללי.

 

סיימתי את השנה הזו בידיעה שאני רוצה להיכנס לזה ושאני מוכנה לעשות המון בכדי לעזור לסטודנטים נוספים שחווים את הלימודים בצורה הזו. ולעזור להם בכל דרך להלחם על עצמם ולא לוותר. כי מי שיש לו מוטיבציה – יצליח. לא משנה מה עומד בפניו.


ידעתי שהדרך ארוכה, אבל ראיתי שיש עם מי לעבוד, ושעומדים מאחורי בסיפור הזה. גם אגודת הסטודנטים שפתחה בפניי את הדלת וצירפה אותי למערך המתנדבים שלה, "הקרוסלה", בזרועות פתוחות, נתנה את הדחיפה להמשיך עם זה. וכרגע חגי ואני מרכזים את תחום לקויות הלמידה, ויש לנו עוד הרבה מאוד תוכניות להמשך השנה.

 

ומילה אחרונה לקראת תחילת שנת הלימודים:
 

כבני אדם, אנחנו מצוינים בלשבת ולהתלונן כל הזמן, על הפוליטיקה, על החיים במדינה ועל איך שדברים מתנהלים בכל מקום. אבל כשזה מגיע לרגע שבו אנחנו צריכים לעשות עם זה משהו, לקום ולשנות, אנחנו מחכים שמישהו אחר יעשה את זה במקומנו.

אני מאחלת לכולנו שלא נחכה לאף אחד שיעשה במקומנו. שנדע לזהות הזדמנויות ולנצל אותן כדי לשנות את הדברים שמפריעים לנו, לפעול, לתרום ולהשפיע. שנדע לקום מהקושי ולהפוך אותו לאתגר.

ותמיד תאמינו. תאמינו בעצמכם וביכולות שלכם. זהו מה בוער בכם בפנים ורוצו עם זה.

 

שאלון אישי

 

איזה ספר קראת לאחרונה?

הספר "אומנות ההקשבה לפעימות הלב", הוא הרבה יותר מספר – בעיני יש משהו מקסים וחשוב בסיפור הזה. הוא מציג נקודת מבט שונה על אנשים עם מוגבלויות למיניהן, שלא רואים מולם מסיכות, סטיגמות ודעות קדומות אלא פשוט רואים מולם לב. וכל אחד מהם מצליח לעזור לאחר בזכות המוגבלות שלו. לדעתי כולנו צריכים ללמוד את אומנות ההקשבה הזו, לפעימות הלב, שהיא כל כך נדירה היום. ולדעת להפוך את חסרונותינו ליתרונות הכי גדולים שלנו.
 

מה ההרגל הכי מוזר שיש לך כסטודנטית?

לקום ב 5:30  גם אם אני מתחילה ללמוד רק ב 10:00 באותו יום. הבוקר הוא מצרך נדיר ליכולת הריכוז.. וחשוב לי לנצל כל דקה. כנראה שזה חלק מכל העניין הזה. זה דורש המון כוח רצון אבל זה חלק מהמלחמה הזו מבחינתי. וגם עם זה למדתי לחיות.

 

מה הכי רצית להיות בתור ילדה? 
נראה לי ששחקנית בתיאטרון. הייתי הולכת מחופשת עם חברות בכל הקיבוץ. אולי בגלל זה אחר כך נרשמתי  למגמת תיאטרון בתיכון.

 

מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?

כבר כמה שנים ברור לי שהכיוון שלי הוא ייעוץ ארגוני והתחום הזה מאוד מאוד מעניין אותי וקוסם לי.
אבל יש לי גם חלום אחד ענק שמלווה אותי כבר עשר שנים, והוא להעביר הרצאות או סדנאות להורים לילדים עם לקויות למידה והפרעות קשב. התמיכה ההורית היא אחד הדברים הכי חשובים בסיפור הזה. מנסיון.
הנער שיושב בכיתה ושוב, בפעם האלף לא מצליח לעמוד בקצב ההכתבה של המורה, מיד ירגיש שהוא אפס וישאב למחשבות שליליות לגבי עצמו. אבל אם הנער הזה יחזור בכל יום הביתה וישמע מההורים שלו שהוא יצליח (ולא משנה אם זה מבחן או משרה בעבודה חדשה) , כי הוא חכם ויכול ומוכשר – הוא ידע שזה נכון והוא יתחיל להאמין בעצמו.
זה יגרום לו לקום עם זה בבוקר וללכת עם זה לישון, כל יום בחייו. אפילו כשהוא שוב ירגיש שהוא לא מבין כלום בשיעורים בבית ספר, ואפילו בגיל 25 כשהוא באקדמיה, בשיאה של תקופת מבחנים.