כניסה

איך מתחילים לרוץ - מתעניינים

|


כמה פעמים אתם אומרים לעצמכם שהגיע הזמן שתתחילו להזיז את עצמכם ולעשות פעילות גופנית אמיתית. כמה פעמים ראיתם אנשים רצים מולכם בפארק, ברחוב ואמרתם: "למה אני לא עושה את זה?"


 

זה לא שיש בהם משהו שבכם אין. כל אחד יכול לרוץ. אבל יש פער משמעותי בין אלה ש"רוצים לרוץ" לבין אלה שרצים. ומדוע? מה מתרחש בין הבנת הרצון לבין עשיית הצעד הראשון? תירוצים, סיבות ודחיות:


 

"היום חם מדי ומחר קר מדי". "אני רץ רק על הליכון ואין לי מנוי", "היום אני עייף, בקושי ישנתי בלילה"  וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.


 

אז מה השלב הראשון ביציאה לדרך?


 

משנים את הדימוי


 

האם מדובר בעצלנות? בפחד סמוי להתחייב למשהו שלא בטוח שנצליח בו? מה זה בכלל "להצליח" בריצה? הרי רוב האצנים החובבים לא באמת חושבים שיהפכו ליוסיין בולט החדש (שיאן עולם בריצות 100 ו-200 מ') אנחנו בסך הכל רוצים להרגיש טוב עם עצמנו,  לחוש את תחושת הערנות הזו שמקבלים אחרי אימון טוב;  לרדת קצת במשקל; להיות בכושר ולחוש סיפוק מעצם זה שהצלחנו לפנות קצת זמן איכות לעצמנו .


 

המכשול הראשון הוא להחליט שבאמת "מתחילים לרוץ": שימו בצד את כל הזיכרונות משיעורי הספורט בביה"ס או מהתיזוזים בצבא. שם רצנו כי הכריחו אותנו. הפעם אנחנו רצים כי אנחנו רוצים, זו ריצה מהנה לא מענה. אנו עושים את זה בשביל לשפר את איכות חיינו ולהיות בכל פעם קצת יותר טובים ממה שהיינו בפעם הקודמת.  שם נמצא הסיפוק האמיתי.


 

כמה טוב שיש שניים


 

לפעמים, יותר קל "ביחד" מלחוד. ריצה היא לא בהכרח ספורט קבוצתי. בסופו של דבר, כל אחד רץ עם עצמו, בקצב שלו ובמקום שנוח לו. אבל מחויבות למסגרת קבוצתית, המגדירה יום ושעה כמו: "ביום ראשון בשמונה באצטדיון" לפעמים נותנת את הדחיפה הזו שאנו צריכים בשביל לעשות את הצעד הראשון - אותו צעד שמתחיל בראש ולא ברגליים.


 

נכנסים למסגרת


 

כל רץ חובב יספר שכמו הצעד הראשון, כך גם הרבה מהצעדים שבאים אח"כ - רצים בעיקר מהראש. אם הראש רץ, הגוף כבר יגיע. מרגע שהריצה נכנסת ללוח הזמנים שלנו, כבר יותר קל להתמודד איתה. עכשיו כבר מדובר בפרטים ספציפיים: יש יום ויש שעה. אפשר לכתוב את זה ביומן ופתאום נהייה סדר בבלאגן.
כשרצים זה לגיטימי וכשנחים זה בסדר גם. כי מנוחה היא חלק מהאימונים ולא עוד "יום שהתעצלתי". עכשיו, כשיש לוח זמנים, ויש תכנית - כל מה שנשאר זה לרוץ או ללכת או לשלב את הכל ביחד. לא צריך להיבהל או להילחץ: כל אחד בזמן ובקצב שלו.


 

איך לא נשברים?


 

אז מצאנו מטרה, מצאנו קבוצה, בנינו תכנית, עכשיו מתעורר לו קושי חדש ומעצבן: התמדה. כולנו מכירים את תחושת ההתלהבות שיש אחרי אימון או שניים: נהנינו ונשבענו שמעכשיו אנחנו מחויבים למטרה. אבל מהר מאד אותם השדים שתקפו אותנו עוד לפני שהתחלנו מתעוררים מחדש: "היום קר" ו"היום חם" ו"אולי אדלג רק על האימון של היום", עד שלאט לאט שוב אנחנו חוזרים אל הכורסא הנעימה ומשתקעים בה.


 

קשה מאוד להתמיד במשימה כשאין בפנינו מטרה ברורה. אך מיום שמציבים לריצה מטרה -  ולא, לא משנה מהי- הדרך להשגתה הופכת ברורה והגיונית והיכולת להתמיד לאורך זמן כבר מקבלת משמעות אחרת. כעת כבר מדובר בהישג אישי,  בהגשמה.


 

כל אדם ובודאי כל אצן חובב בין אם הוא מתחיל או מנוסה ידע לספר על תחושת הסיפוק האדירה כתוצאה מעמידה במטרה. למטרה עצמה אין כל משמעות. למי שרק מתחיל את דרכו, תהיה זו תחושת הסיפוק מריצה רצופה לאחר תהיה זו ריצה של שעה ומכאן השמיים הם הגבול.