כניסה

בוגרת החודש – סיון טמיר משגב

|

סיון.png


בסיפור הזה יש הכל: חיים, מוות, שינויים, הרחבת אופקים, אחריות, אינטימיות, הרבה כבוד – והרבה מאוד אידיאולוגיה. יועצת הנקה מוסמכת נכנסה למחזור הראשון של לימודי סיעוד באקדמית ויצאה ממנו אחות אקדמאית, המלווה חולים סופניים בדרכם האחרונה, מאמינה בכל מאודה שהזכות למות בכבוד חשובה לא פחות מהזכות לחיות בכבוד. בוגרת החודש שלנו היא סיון טמיר משגב.


סיון טמיר משגב, תל אביבית בת 44, אמא לארבעה, התחילה ללמוד סיעוד בגיל 40, בעודה מניקה את בנה הקטן. "נכנסתי למחזור הראשון של התואר, יועצת הנקה מוסמכת ומלווה נשים בהריון ולידה, מסביבי סטודנטיות וסטודנטים שמרביתם ככולם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם", היא נזכרת.

משהו באופי הלימודים, בהתנסויות שחוותה כחלק מהתכנית, שינה את תכניותיה. סטאז' שעברה במחלקה האונקולוגית באיכילוב, לצד חולות וחולי סרטן, גרם לה להגדיר מחדש – לא את תפקידה כיועצת ומלווה אלא את גבולות הגזרה שלה, ואת העובדה שבסופו של יום – היא מלווה א.נשים ברגעים אינטימיים בחייהם  - ו"אנשים הם אנשים", כפי שהיא מיטיבה לנסח זאת.

וכך, מצוידת בדיפלומה ובתואר 'אחות אקדמאית' התייצבה סיון במשרדי "צבר רפואה", חברה פרטית שהוקמה לפני כעשור במטרה ללוות ולתמוך בא.נשים המוגדרים כחולים סופניים (על פי ההגדרה היבשה: שצפויה להם עד חצי שנת חיים) – ובקשה להיכנס לריאיון עבודה ולהתחיל לעבוד. בקשה לא שגרתית, אבל, כאמור – לא מדובר בסיפור שגרתי.

מאז, ובמשך השנתיים האחרונות, משמשת סיון כאחות המלווה חולים סופניים: "אני מלווה בכל זמן נתון כ-20 מטופלות ומטופלים", מספרת סיון, "אני עושה את זה כחלק מצוות מצומצם ומקצועי שכולל גם רופא ועובדת סוציאלית. אנחנו נמצאים בקשר שוטף ויומיומי לגבי כל מטופל ומטופל, מעדכנים במצבם – הפיזי והנפשי, במצב המשפחה ובכל דבר הנוגע לאיכות שגרת יומם, מה שנקרא: ה-well being שלהם".

דומה, שאין כמעט אלמנט בשאיפות המקצועיות שלנו שנפקד מעבודתה של סיון: עניין רב, אתגרים יומיומיים, הערכה, סיפוק, מקצועיות – אבל גם אידיאולוגיה. "לצערי, אנחנו עדיין עסוקים רוב חיינו בלמקסם את איכות החיים, לעתים על חשבון צד לא פחות חשוב בחיינו ובחיי הקרובים אלינו: המוות."

"יש הבדל גדול, מהותי – תהומי – בין העברת ימיך האחרונים בין כתלי בית חולים, בין צוותים רפואיים, צפצופי מכונות ואור פלורסנטי ובין העברתם בביתך שלך, מוקף באנשים הקרובים אליך, אלה שמכירים אותך יותר מכל, שיודעים מה אתה אוהב, מה חשוב לך", אומרת סיון ומוסיפה: "זה נכון גם כלפי אנשים שאינם חולים סופניים, אלה שמאושפזים במחלקות פנימיות למיניהן".

שתי אבחנות מוטעות ביסודן עושה מי ששומע על המקצוע ושגרת היומיום של סיון: ראשית, האבחנה בין עיסוקה הקודם שמהותו היא הבאת חיים ובין עיסוקה הנוכחי, שהוא ליווי בסוף החיים. "אני מבינה למה אנשים נוטים להיות ציוריים כשהם מדברים אתי, אבל זה לחלוטין לא עובד כך", פוסקת סיון. "כאשת מקצוע – אני מלווה אנשים ברגעים סופר רגשיים בחייהם. אני לא יולדת תינוק ואני לא נפרדת מיקיריי. אני מלווה, תומכת. וחשוב מאוד – לי ובוודאי למטופלים שלי – שאשאר במשבצת הזו ומשם אייעץ".

האבחנה השנייה תמיד מגיעה לאחר שסיון נשאלת מה גיל המטופלים שלה. כשהיא עונה ("המטופל הצעיר ביותר שלי היה בן 3"), היא מייצרת אבחנה אוטומטית בין מטופלים צעירים למבוגרים. "בעניין זה אני מסכימה", אומרת סיון, "יש הבדל גדול בין מוות של אדם בן 90 ובין אישה בת 37 – לא כל שכן כשמדובר בילדים. אבל בכל זאת, חשוב להבין את נקודת הזמן שבה המטופלים נמצאים: הם בתקופת חייהם האחרונה. הם רוצים ליהנות בה, להרגיש נעים, להיות משוחררים, עם סדינים בריח של בית וקולות של אנשים מוכרים. על זה אנחנו מדברים, על טובתם של המטופלים ולא על טובתם של השואלים", היא מסכמת בישירות.