כניסה

העתיד נמצא בסיעוד: הכירו את איש סגל החודש שלנו, דימיטרי וידרמן מביה"ס למדעי הסיעוד

|

​האקדמית שינתה עד כה את חייהם של מאות סטודנטים.ות בכל שנה, באמצעות תכנית להסבת אקדמאים לסיעוד. לרגל שנה"ל החדשה, שוחחנו עם ראש התוכנית דימיטרי וידרמן בראיון קצר, שבו שיתף אותנו בתובנות על עתיד הסיעוד בארץ והכשרת הדור הבא של האחים והאחיות בתקופת משבר הקורונה


דמיטרי וידרמן (בן 41, נשוי פלוס ילדה) עובד בעשור וחצי האחרונים במרכזים רפואיים בתור אח ומלמד מזה עשור את תחום הסיעוד במוסדות שונים. בשנתיים האחרונות הוא מרצה אצלנו באקדמית, מנהל את התוכנית להסבת אקדמאים. 

 

ספר לי קצת על התוכנית להסבת אקדמאים לסיעוד, מי מגיע אליה? מה מיוחד בה?

 

"הסבת אקדמאים לסיעוד היא תכנית מרוכזת מאוד, המידע הנלמד בה כמעט זהה לתואר ראשון בסיעוד, שנפרש על פני ארבע שנים במשך שמונה סמסטרים, אם לומדים אותו כתואר ראשון. כאשר סטודנט עובר הסבה, אנו דוחסים למעשה שבעה סמסטרים למסגרת לימודים של שנתיים וחצי".

 

"לתוכנית מתקבל כל סטודנט בעל תואר ראשון המוכר על־ידי משרד החינוך. בשנים האחרונות הצטרפו אלינו עורכי דין, רואי חשבון ועוד בעלי מקצועות שבנו קריירה בתחומים אחרים. חלק מהסטודנטים מגיעים אלינו עם תואר שני ויש אפילו מספר בעלי דוקטורט", הוא מודה בחיוך, "אלה באמת אנשים שעצרו את חייהם לזמן מה, והחליטו להתמסר למקצוע הסיעוד כאחים או אחיות. מרביתם מגיעים לשלב הזה בחיים כאשר הם כבר נשואים ועם ילדים".

 

מה מניע את הסטודנטים הללו לעשות את השינוי לדעתך?

 

"משיחות עימם אני מבין שמדובר בנסיבות שונות. חלקם מגיעים לסיעוד כדי להגשים חלום ישן, מעוניינים לעבוד במקצוע שבו הם מעניקים עזרה לאחרים. אחרים מגיעים דווקא בשל הביטחון התעסוקתי הנלווה למקצוע. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו". 

 

איך התחושה לפגוש את הסטודנטים לאחר שהשתלבו במקצוע?

 

"יש סטודנטים שנשארו עמי בקשר גם לאחר הלימודים. מאוד מרגש לפגוש אותם במקום שבו הם עובדים", הוא מדמה זאת בחיבה, "אני לפעמים מרגיש קצת כמו 'אמא אווזה', מטפחים אותם והם יוצאים לדרך עצמאית. תמיד כיף לפגוש אותם שוב בעתיד ולגלות כיצד יישמו את הדברים שלמדו".


 

IMG-20160815-WA0003.jpg



איך אתה רואה היום את העתיד של תחום הסיעוד?


"השאלה הזו עולה לא אחת בקרב הסטודנטים. פעמים רבות אני שומע את החשש שלהם, שמא לא ימצאו עבודה בתחום. התשובה שלי תמיד זהה: 'מערכת הבריאות במדינה שלנו דומה מאד לאדמה יבשה, אין זה משנה כמה תשקה אותה, המים ייספגו ויהיו מקום לעוד'. המרכזים הרפואיים תמיד משוועים לעוד בעלי מקצוע". 


"בעבר האפשרויות היו מוגבלות יותר", הוא מסביר, "בוגרי סיעוד היו משתלבים כאחים בלבד במרכזים רפואיים. בעוד שהיום ניתן להמשיך גם עם מומחיות קלינית. אני מרגיש שאם האקדמית תוכל להציע למערכת הבריאות סטודנטים איכותיים רבים שבאו לצמוח, לגדול ולהתקדם בתחום התמחותם, ענף הסיעוד עוד ימשיך ויצמח אף יותר".



אתה גם עובד על הדוקטורט כיום, באיזה תחום הוא?


"אני מתמקד בגרונטולוגיה – הסוציולוגיה של הזקנה. במסגרת הדוקטורט אני מתכוון לחקור את הנושא של בדידות, דיכאון וההשפעה שלהם על חייהם של הקשישים. חשוב לי להראות שיש ביסוס מדעי ליתרונות הרגשיים, הגופניים והקוגניטיביים ביצירת קשרים בין־דוריים, כמו קשישים הנפגשים עם ילדים בגילאי הגן ובית־הספר היסודי. המפגשים הללו מעניקים יתרונות לשני הצדדים, הן לילדים הצמאים לתמיכה ולרגישות של אדם מבוגר, והן לקשישים הזקוקים לקשר הזה עם הדור הצעיר למרות שאין ביניהם קשר דם".


למה בחרת בנושא הזה?


"משום שהיה לי חשוב מאוד לבצע מחקר עם מסקנות פרקטיות, שניתן יהיה ליישמן ברמה הארצית".


איך השינויים של לימודים בזום בזמן הקורונה השפיעו על הדרך שבה העברת את השיעורים?

 

"היה הרבה ניסוי וטעייה", הוא מסביר. "ככל שהמשכתי ללמד בזום למדתי להשתמש בכלים רבים יותר, ולא רק במצגות. בניגוד לשיעורים פרונטליים שבהם מגיעים לכיתה עם עירויים ומזרקים וניתן להדגימם באופן פיזי. בזום קשה יותר לתת לסטודנט לחוש בידיים את תהליך הטיפול. קשה לי לתאר גם את ההשפעה שתהיה בעתיד לשיעורים הללו", הוא מודה. "סיעוד הוא מקצוע שדורש קשב וקשר אנושי. סטודנטים שלמדו את המקצוע בזום עשויים להיתקל באתגרים רבים כאשר יתחילו לעבוד בתחום".

 

קצת בפן האישי, יש איזו סדרה שאתה אוהב?

 

"מאד התחברתי לצ'רנוביל, סדרה מאד עוצמתית".

 

ומה המוטו שלך בחיים?


"אני חושב שאני נמצא גם בסיעוד וגם בהוראה כדי לעזור לכל אחד, הן למי שזקוק לי מבחינה רפואית והן לסטודנט שזקוק לעזרה לרכוש את הידע ולפרוש כנפיים. זה מה שמניע אותי".



IMG_20210829_100436.jpg