כניסה

בזכות הגילוי המוקדם: סיפורה האישי של הילה שביט שהתמודדה עם סרטן השד

|

במהלך אוקטובר צוין בכל העולם חודש המודעות הבינלאומי לסרטן השד. סרטן השד הוא המחלה השכיחה ביותר בקרב נשים ולא פסחה גם על הילה שביט, העובדת אצלנו באקדמית משנת 2013, כיום כאחראית תפעול ולוגיסטיקה, ולפני כן כאחראית כנסים ואירועים. סיפורה מעורר ההשראה על אבחון וטיפול בתקופת משבר הקורונה מזכיר לנו שוב את חשיבות הגילוי המוקדם של המחלה.

 

"היו לי תכניות אחרות לחגוג את גיל 40, רציתי לטוס, ליהנות ולבלות, ואז חודשיים לפני יום הולדתי גיליתי את אותו הגידול ששינה את חיי. אני זוכרת את הרגע שהרגשתי אותו, צמרמורת ופחד. קבעתי תור לכירורג ומשם אולטרסאונד, ממוגרפיה (שהראתה שאני בריאה) וביופסיה. כשהרופא מתקשר הלב פועם במהרה. אני זוכרת שאמיר בעלי ואני ישבנו במשרדו, הוא הסתכל עלי והיה אמפטי ומכיל ואמר לי 'הגיעו התוצאות, מדובר בגידול סולידי וקטן, אני מצטער אבל יש לך סרטן...' הוא המשיך, הסביר ודיבר ובתום הפגישה שאלתי שוב- למי יש סרטן? אתה מדבר עלי?"




PHOTO-2020-10-20-11-27-50.jpg




מה המסר שאת רוצה להעביר?


"גילוי מוקדם מציל חיים זו לא קלישאה. כיום, אחת משבע נשים חולות בסרטן השד, המחלה נפוצה מאד. אחד מהמסרים המהותיים שחשוב לי להעביר הוא החשיבות העצומה שבביצוע בדיקות שגרתיות אצל כירורג שד.

המקרה הפרטי שלי שונה, הגילוי שלי היה מוקדם ואובחנתי עם גידול אחד, סולידי, שהתגלה רק באולטרסאונד ובממוגרפיה לא נראה. עברתי את הניתוח הראשון, נקבע לי תור להקרנות ואז המלאכית שהצילה את חיי הפנתה אותי ל- MRI בשל גילי הצעיר. בבדיקה התגלו ארבעה גידולים נוספים וכך מצאתי את עצמי במקום בסיום התהליך, בחזרה לנקודת ההתחלה".

 

איך התמודדת עם טיפול רפואי בזמן הקורונה?


"הניתוח השני והבדיקות שקדמו לו נערכו בזמן הקורונה, שזו תקופה מאתגרת בפני עצמה גם בלי לשאת סרטן. ממצב בו לכל הבדיקות אני מגיעה עם בעלי, נתמכת בו, והוא שותף מלא למסע, מצאתי את עצמי לבד.הצוותים הרפואיים היו מדהימים, הרגשתי בטוחה לחלוטין, שטובתי לנגד עיניהם.

הנהלים הוקשחו, והאיסור על מלווים לבדיקות חייבו אותם כנותני שירות להיות קשובים יותר ומכילים יותר, וזאת לצד הצבת גבולות ברורים ודאגה אמתית לבריאות של המטופלים. הרגשתי שרואים את הכאב שלי ואת הפחד, נתנו לי את הזמן לנשום לפני הבדיקות, החזיקו לי את היד כשהייתי זקוקה והרגשתי שבאמת אכפת להם ממני.

כשהשתחררתי מבית החולים חזרתי לבית מלא, אמא שלי עזבה את הכל ועברה לגור איתנו. בזכות הסגר אמיר והבנות היו איתי בבית וכך תקופת ההחלמה הפכה ממסע אישי למסע משפחתי מחבר ומקרב. לשניה לא הייתי לבד, הבית היה מלא בצחוק, חוויות וגם קצת ריבים, למדנו להכיר יותר טוב, יצרנו זכרונות משפחתיים".


איך ההרגשה אחרי הניתוח, אחרי ההחלמה?


"כשגיליתי שאני חולה, הרגשתי שהקרקע נשמטת לי, הייתי מפוחדת כל כך, כעסתי והרגשתי שהגוף שלי בגד בי. אבל ידעתי שאסור לי לשקוע, שעלי להיכנס למוד של תפעול, הייתי צריכה לקבל החלטה מידית על אופן הפעולה.

כשהתעוררתי מהניתוח הסתכלתי על המקום והרגשתי תחבושת, כאב והקלה. הוציאו את הרעל מגופי. אובדן שד, אובדן החיים כמו שהכרתי אותם, אני לא אותה הילה שהייתי. הכאב הפיסי היה נסבל לגמרי אבל לצידו היה הכאב הנפשי. אני חושבת שחשוב לצד התמיכה הרפואית לקבל גם תמיכה רגשית. לתת לעצמך לחוש את כל קשת הרגשות, ולחפש מעגלי תמיכה, בין אם מקצועית, תמיכה על ידי מסורטנות אחרות, בני משפחה וחברים".

 

מה את לוקחת איתך?


"אני ברת מזל, אני מוקפת במשפחה אוהבת וחברים מדהימים שהיו שם בשבילי לאורך כל הדרך, עם אוזן קשבת ויד מחבקת, המון הומור שחור, שיחות שטחיות ושיחות ברומו של עולם. בעיקר ראו אותי כהילה ולא כהילה חולה. הרימו לי. תמכו בי ואהבו אותי. אני מרגישה שקיבלתי הזדמנות לשינוי, להעריך מחדש את כל הטוב שבחיי, לצעוד לאט במסלול הזה שנקרא חיים, לבחור מה שנכון עבורי, לנשום, להנות מהדרך. הסרטן היה קריאת השכמה עבורי, הוא בא להזכיר לי להרים את הראש ולהמשיך לחיות ולהגשים חלומות"


ואיך באקדמית קיבלו את התהליך שעברת?


"האקדמית היא קרקע יציבה עבורי, מקום מכיל, מקבל ומאפשר. מקום שאני מרגישה בו טבעית ובנוח, מקום שכיף לי לקום בבוקר ולבוא לעבוד בו. קיבלתי המון תמיכה ואהבה. זמן לעכל, להתמודד, להחלים. באקדמית יש לי חברים טובים שהיו שם לצדי וליוו ואותי, אלו חברויות לכל החיים.
את הבשורה שיש עוד גידולים ושאני צריכה להתחיל את הכל מההתחלה קיבלתי כשהייתי בעבודה, אני הרגשתי שאני נופלת, נשברת וקיבלתי חיבוק חזק שהרים אותי ואת זה אני לא אשכח לעולם.

אפרת, המנהלת שלי, ליוותה אותי, תמכה בי והיתה שם בשבילי יום יום לאורך כל הדרך. הידיעה שיש לאן לחזור, שמחכים לך באהבה, היא חלק עצום במקום עצום ומשמעותי בהחלמה".

 


הצטרפת לקבוצת ריצה לנשים המתמודדות עם סרטן, ספרי עליה מעט


"גמאני רצה' הוא מיזם חברתי-קהילתי של קבוצות ריצה וכושר לנשים שמתמודדות עם סרטן השד (חולות ומחלימות). המיזם הוקם על ידי אדם אחד ומיוחד, עומרי פדהצור, שהקים קבוצה אחת בנס ציונה, ומשם המשיך חלם, עשה ורתם ותוך פחות משנה מעל ל- 30 קבוצות בפריסה רחבה מצפון לדרום, מעל 1000 רצות ו- 65 מאמנים שמאמנים את הקבוצות בהתנדבות מלאה. הצטרפתי בחודש אוגוסט לקבוצה בכפר סבא אותה מאמנים נעמי וינשטוק יופר ורוני פילבסקי – NRSPIRIT. יש לנו קבוצה מדהימה של נשים חזקות. 

עד שחליתי התאמנתי באימונים פונקציונליים ונשבר לי הלב כשגיליתי שלא אוכל לשוב ולהתאמן בצורה בה התאמנתי. עברתי תהליך של עיבוד ויום אחד נתקלתי בפוסט בקבוצת 'גמאני חליתי בסרטן השד' המספר על קבוצות הריצה 'גמאני רצה' והחלטתי שאני מצטרפת לניסיון. נעמי ורוני החזירו לי את האמונה בגוף שלי, בעצמי, ביכולות שלי ולאט לאט אני קובעת לעצמי שיאים חדשים. אני לומדת להכיר את המגבלות, לחיות לצדן ולהפוך את האתגר להזדמנות".



לסיכום,


זכרו, גילוי מוקדם מציל חיים - אינו קלישאה! 90% מהמאובחנות בשלבים המוקדמות מחלימות. 
גשי להיבדק, לא רק באוקטובר.


סרטן השד הוא השכיח ביותר בישראל בקרב נשים. בכל שנה מאובחנות 5,200 חולות במחלה זו, ולמרבה הצער כאלף נשים נפטרות בעטיה. גילוי מוקדם של המחלה מאפשר להתחיל טיפולים ולהגדיל את סיכוי ההחלמה ל-92%! לכן, חשוב להתגבר על הפחד, לפתח מודעות ולזכור להיבדק מדי שנה.




PHOTO-2020-09-22-10-18-20.jpg

 

PHOTO-2020-10-20-11-28-16.jpg