כניסה

אשת סגל החודש: חנה דוד - מנהלת אקדמית של הלימודים הטרום אקדמאיים

|

הלימודים הטרום-אקדמאיים מביאים שינוי חברתי של ממש אל מסדרונות האקדמית ויש להם חלק מכריע במצבת הסטודנטים שממשיכים לתואר אקדמי. חנה דוד מספרת לנו על השנה החולפת, על האתגרים שהציבה בפניה התקופה וגם על פתרונות הלכה למעשה שמסייעים לסטודנטים וננקטים במכינות


הכירו את חנה דוד (55, נשואה +4), אשת סגל החודש והמנהלת האקדמית של הלימודים הטרום-אקדמאיים באקדמית תל אביב יפו. במסגרת תפקידה, מובילה חנה את כל הקשור בתוכניות הלימודים הטרום-אקדמאיים, כפי שאלה נהוגים כיום באקדמית. חנה אחראית על מצבת המרצים והמרצות, היא תמיד על המשמר על מנת לוודא כי איכות ההוראה נותרת גבוהה ואף שוברת תקרות זכוכית, ומעל הכל, גאה לקום בבוקר ולדעת כי היא משמשת כתובת של ממש לסטודנטים וסטודנטיות בכל הנוגע לאיכות חוויית-הלימוד שלהם תוך ניטור אתגרים, שמירה על הישגיהם ומתן מענה מתאים לכל סטודנט וסטודנטית.


אחת התופעות היותר מוכרות - ככל ומדובר ביחסים שבין סטודנטים לגופים להשכלה גבוהה, היא תופעת הנשירה. מידי שנה מתמודד כל מוסד להשכלה גבוהה – בין אם בישראל או מחוצה לה – עם אחוז מסוים של נשירת סטודנטים וסטודנטיות בצל קשיים בתחום האקדמי, אך לא פחות מכך, גם מסיבות אישיות וסוציו-אקונומיות משתנות.


חנה מכירה את נושא נשירת-הסטודנטים באופן מאוד קרוב ואישי ובמרוצת הזמן פעלה רבות בכדי לספק פתרונות מעשיים ומעמיקים לשימושם של הסטודנטים ולרווחתם, כפי שהיא מספרת: "אני נמצאת באקדמית משנת 2016 ובזמן שחלף  עמלתי רבות על הכנסה של תכניות לימוד ייחודיות שמסייעות לסטודנטים שלנו להישאר בעניינים ולקבל חוויית לימוד חיובית, אפקטיבית, אשר תכין את הסטודנטים באופן טוב יותר לקראת התואר עצמו".

 

איך את בעצם בוחרת מרצים ומרצות?


"אופי המכינות שלנו הוא ייחודי ומיוחד מאוד ומכאן הרצון והצורך לגייס מרצים עם אג'נדה וחזון המתאימים למכינות. אנחנו לא מתפשרים על מרצים מהשורה הראשונה. אני מחפשת מרצים עם 'אש בעיניים', אשר מביאים איתם משהו שונה. המרצים שלנו בחלקם, מלמדים גם בתארים, מה שמהווה יתרון רציני. כשצריך לגייס מרצים מחוץ לכותלי המכללה, אני פונה על סמך המלצות שאני מקבלת. עם כל מרצה מועמד, אני מקיימת ראיון עומק, לבדוק התאמה ובהמשך, עורכים תיאום ציפיות, להטמעת ערכי העבודה, על פיה אנחנו פועלים".

 


072A8077.JPG



אלו מכינות קיימות כיום באקדמית?


"באקדמית קיימים שני סוגי מכינות; המכינה לעתיד שזו מכינה לחברה הערבית. היקף המכינה הוא שני סמסטרים אקדמאיים. השנייה -  מכינה מחליפת-פסיכומטרי. היקפה 13 שבועות.  שתי המכינות, מכינות את הסטודנטים שלנו ללימודים הומניים - פסיכולוגיה וממשל וחברה, או ללימודים ריאליים - מערכות מידע, מדעי המחשב וכלכלה".

 

במרוצת הזמן - אלו שינויים הכנסת למכינות?


"ב'מכינה לעתיד' שינינו לחלוטין את תכנית הלימודים. בראש ובראשונה עשינו עבודת רקע לאפיון אחוזי הנשירה. ניסינו להבין מה גורם לסטודנטים לא להתמיד ומה כן מדבר אל הסטודנטים ומכריע בסופו של יום את הכף לטובת הלימודים אצלנו באקדמית. דבר  מהותי נוסף שעשינו, היה לצמצם מקצועות שראינו אותם לא נחוצים, ואת מקומם תפסו קורסים וסדנאות  של מיומנויות – כמו מיומנויות למידה, אסטרטגיות למידה,  מיומנויות אקדמאיות, וכישורי-חיים. כאשר לנגד עינינו עמדה החשיבות של האמרת הביטחון העצמי של הסטודנטים, השילוב החברתי, התפיסה העצמית. כל אלה בסופו של דבר, מסייעים ללמידה מיטבית ומגדילה את סיכויי ההישרדות בלימודים ומעלה את ההישגים הלימודיים".


"מעבר לזה", מוסיפה חנה, "הידקנו את הקשר עם המרצים ובנינו קבוצת השתייכות מקצועית. אנחנו עובדים בשיטה הוליסטית, השיח בינינו המרצים הוא יומיומי. אנו דנים על הסטודנטים, אתגרים שעולים, שילוב תכניות הלימוד.  חשוב לנו  לעקוב בזמן אמת אחר ההישגים שלהם וגם  הקשיים שעשויים לעלות.  במידה ואנחנו מאתרים איזשהו קושי אנחנו  ישר ניגשים לטפל, יוצרים קשר, ובודקים מה ניתן לעשות כדי לעזור. אני חייבת לציין את הצוות הניהולי שמנצח בצורה מעוררת השראה ונותן את המעטפת הכול כך חשובה לסטודנטים. הקשר עם איילת תירוש, חלימה אבו עג'ווה-מינאווי וטלי מזרחי הוא שוטף והדוק,  כאשר המטרה היא  שמקסימום סטודנטים יסיימו בהצלחה את הלימודים במכינה  וימשיכו אל התואר – מבחינתנו זהו ערך עליון ושליחות ענקית".


"אלה לא דברים בעלמא, אני ממש מכירה באופן אישי כל סטודנט וסטודנטית. לכל הסטודנטים יש את מספר הנייד שלי והם יודעים שניתן לפנות אלי בכל עת ובכל עניין. הסטודנטים, בעיקר מהחברה הערבית, מתמודדים עם אתגרים אישיים משמעותיים ולעיתים, רק להיות אוזן קשבת, לתת מילים מעודדות, נותנים להם המון כוחות. אנחנו, שם בשביל הסטודנטים וכשעולות בעיות, גם אם לא  קשורות באופן ישיר או עקיף ללימודים, צוות המכינות ואנוכי, נעשה ככל יכולתנו כדי לסייע ולעודד אותם להמשיך את הלימודים ולא לוותר", משתפת חנה.


לגבי המכינה המחליפה פסיכומטרי, חנה מוסיפה ואומרת: "הרחבנו את תכנית-הלימודים מתשעה שבועות לשלושה-עשר שבועות, כאשר המטרה גם כאן היא,  שתהיה הטמעה טובה יותר של החומר הנלמד, שיכולת הלמידה תהיה הרבה יותר אפקטיבית ובשורה התחתונה, הסטודנטים יגיעו במצב מוכנות גבוהה מאוד ללימודי התואר".

 

מהם תחומי ההוראה שלך? מהיכן את מגיעה כאשת חינוך?


"אני מגיעה מעולם הניהול. עד לפני כ- 13 שנים עבדתי במכבי שירותי בריאות במגוון מקצועות ניהול, הן שטח והן מטה. כיום אני מלמדת במספר מקומות. במכללה למנהל, באקדמית תל אביב יפו, במכללת נתיבים של נתיבי ישראל. בנוסף, אני  מעבירה הכשרות למורים בתיכונים בכל הקשור ללמידה מיטבית וגיוס מוטיבציות של תלמידים, תוך שימוש בטקטיקות אימוניות. באקדמית, אני כאמור, ממלאת תפקיד נוסף כמנהלת אקדמית של הלימודים הטרום אקדמאיים. באקדמיה אני מלמדת את מקצועות ה soft skills, סדנאות לפיתוח ניהולי, אסטרטגיות למידה, קריאה וכתיבה אקדמיות. כל המיומנויות האקדמאיות, גם הרכות,  זה בגדול תחום עיסוקי", מספרת חנה.

"בכובע השני שלי, אני יועצת ארגונית. אני מתמחה בעיקר בפיתוח מנהלים ופיתוח צוותים בארגוני בריאות. אני רואה הקבלה וקשר הדוק בין האקדמיה לבין עולמות הבריאות. ובעצם שני העיסוקים הללו, משלימים עבורי את התפיסה המקצועית והרגשית, בעבודה".

 

מה גיבש את התפיסה הלימודית והמקצועית שלך?


"אני מאוד מתחברת לשאלה הזו. הרבה מזה נעוץ בעבר שלי, וממש לא אכפת לי לחלוק, הדבר חשוב מבחינת המודל לסטודנטים. הייתה לי ילדות לא נורמטיבית ולא פשוטה. התייתמתי מאימי בגיל שבע.  גדלתי בכלל במשפחות אומנה ופנימיות ובעצם הייתי מוגדרת 'נערה בסיכון'. דווקא זה שחוויתי המון מעברים וחוסר יציבות – עברתי שמונה בתי-ספר שונים בין היסודי לתיכון - המחישו לי בעצם איך נראית סביבה לא תומכת, מה הם הצרכים של ילדים צעירים בכל הנוגע ללימודים ויציבות. בעצם החוויה הממשית על בשרי, עיצבה את האג'נדה שלי ואת התפיסה החינוכית, הרגשית, המקצועית ובעיקר, המנטורית שלי. מהחוויה האישית שלי גזרתי ועיצבתי את מה שרציתי לי בעצם ולא קיבלתי. אני מאמינה מאוד גדולה של הקשר האישי, לדבר תמיד בגובה העיניים, ובעצם לתת את המקסימום וללכת יד ביד עם הסטודנטים עד שהם משיגים את המטרות שלהם".

 

מה תוכלי לספר לי על ההתנדבות שלך בהודו?


"זו בעצם החוויה המעצימה בחיי. בחמש שנים האחרונות (עד פרוץ הקורונה), פעמיים בשנה נהגתי לטוס להודו, כל פעם  למשך חודש ושם התנדבתי מטעם עמותה, שפתחה 'בתי ספר' בסלמס של ניו דלהי, לילדים שהם  דרי רחוב. אלו ילדים בני 3 – 15, שעובדים ברחובות ניו דלהי. רק כדי להבין, בית הספר הוא חדר, או חצר סמוך לתחנת רכבת, תחת כיפת השמיים, לצד ביוב זורם. מטרת העמותה היא לתת תקוה, הסתכלות קדימה לחיים ומשהו לשאוף אליו, לאותם ילדים שנולדו וגדלים ברחובות, ללא קורת גג. מתוך תפיסה אמיתית, שחינוך ולימודים, יאפשרו לאותם ילדים להתרומם ולהגיע להגשמה וחיים מחוץ לרחוב. בתי הספר בהם אני מלמדת שם, ממוקמים בשכונות הכי קשות של ניו דלהי. הם פתוחים למשך שעתיים בכל יום. בין היתר, אני מלמדת את הילדים מתמטיקה, גיאוגרפיה, אנגלית והכל דרך חוויה ומשחק. הלימודים הם כמובן בשפה האנגלית. אני חייבת לציין שכל יום אני מתגעגעת להודו ולצוות בית הספר. אני מצפה ליום בו נהיה אחרי האומיקרון ומגפת הקורונה בכלל, כדי לחזור להודו".



20170320_155517_HDR.jpg

20170323_154946_HDR (1).jpg



האם שמת לב להשפעה מסוימת מבחינת הדרך בה הסטודנטים חווים למידה מאז פרוץ הקורונה?


"בטח. הסטודנטים מגיעים למכינות מתוך מטרה להצליח ולהתקבל לתואר. הסטודנטים ממש עם אש בעיניים. עם המעבר לזום, עולות דאגות באשר ליכולת הלמידה והאפקטיביות של הלמידה מרחוק. אצל הסטודנטים בחברה הערבית, האתגר יותר רציני. הסטודנטים והסטודנטיות בעצם מגיעים אלינו מיד אחרי התיכון, עם כל המשתמע מכך. הלימודים מתקיימים בעברית, שאינה שפת אימם, מבחינת הבניית הביטחון העצמי וההשתלבות באקדמיה, הם בתחילת דרכם ועדיין לא מגובשים לחלוטין. מכאן, חלקם יהיו צנועים יותר וביישניים יותר וימנעו מלשאול שאלות, או להביע קושי. המעקב של המרצים אחר הסטודנטים הוא מאתגר יותר, כאשר מדובר בלמידה דרך זום. חווינו  בשנה הקודמת את הקושי ושילמנו מחיר יקר של נשירת סטודנטים, בעקבות הלמידה מרחוק. לצערי נאלצנו לאחרונה בעקבות התפרצות האומיקרון, לעבור ללמידה מרחוק. אך בעקבות הניסיון מהשנה האחרונה, המעקב שלנו יותר הדוק וניטור סטודנטים שעשויים לנשור היא משימה עם ערך עליון. מעבר לכך, אנו עובדים עם הסטודנטים כל העת  על בניית משמעת עצמית, אחריות אישית ללמודים וגיוס המוטיבציה שלהם ללמידה. אנחנו רוצים שכל הסטודנטים, הן מהחברה הכללית והן מהחברה הערבית, ירגישו שווי ערך ומספיק בטוחים להביא את עצמם לידי ביטוי בלימודים בתואר ובהמשך, להפוך לבוגרים התורמים הן לחייהם והן  לחברה באופן משמעותי".

 

נסיים בשאלה מי הם שלושת אנשי החינוך שאת הכי מתחברת אליהם?


"שלושת אנשי ונשות החינוך אליהם אני הכי מתחברת הם ד"ר ליאור צורף - יו"ר עמותת 'יש מצב', לקידום נוער בסיכון, עמותה בה אני מתנדבת בשנים האחרונות. ליאור הוא מודל לחיקוי ומנטור עבורי בכל הקשור לקידום נוער בסיכון ובכלל. רינה זורסקי, המחנכת שלי בכיתה ו', הייתה הראשונה שבעצם 'ראתה' אותי. כאן חל מפנה בתפיסה העצמית שלי ובביטחון העצמי שלי, והאחרונה אך לא פחות חשובה היא הלן קלר - שעל אף ההתמודדות שלה עם מוגבלות פיזית קשה (חרשת ועיוורת), הוכיחה שרוח האדם מתגברת על כל מוגבלות, וברוח זו אני ניגשת למעשה לכל מטלה – קטנה כגדולה, באקדמית תל-אביב יפו".