כניסה

חונכת האימהות: המסע המרגש של רויטל הררי

|

כשרויטל הררי מספרת על העבודה שלה, קשה שלא להתרגש או לפחות לתהות איך זה לפגוש כל יום מחדש תינוק שזה עתה הגיח לאוויר העולם. כאחות העובדת כיועצת הנקה בבית החולים שיבא תל השומר, היא בין הראשונות לחנוך את האם הטרייה לתפקידה החדש. "אני פוגשת אימהות זמן קצר אחרי הלידה. לעיתים לידה לא צפויה ומוקדמת, ולעיתים התינוק נמצא במצב קשה", היא מספרת, "זו סיטואציה רגישה מאוד שבה האם כאובה, וברקע חוסר ודאות ובלבול".

 

איך תפקידך כיועצת הנקה בא לידי ביטוי ברגעים האלה?

"התינוק לא תמיד נמצא עם האמא אלא בטיפול רפואי באינקובטור ולפעמים האם הטריה בכלל עוד לא ראתה אותו, ואני צריכה להכיל ולעזור, להסביר עד כמה חלב אם נחוץ לתינוק ויש לו משמעות רפואית בהחלמה ובגדילה שלו, ולסייע בכל מה שאפשר. אלו רגעים מאד חשובים, ועם כל הקושי מדהים לראות עד כמה אימהות מוכנות להתאמץ ולהשקיע כדי שהתינוק שלהן יקבל חלב אם".

 

למרות שמדובר עבורה בשגרה, המסלול אותו עברה עד לרגע בו הוסמכה כאחות הוא הכל חוץ מרגיל. את התואר בסיעוד באקדמית תל אביב-יפו סיימה בגיל 48 עם ארבעה ילדים ותעודת הצטיינות מעוררת השראה. כיום, במקביל לתפקיד התובעני פיזית ונפשית משלימה רויטל לימודים לתואר שני וקורס מתקדם בסיעוד. בהמשך היא מתכוונת להוסיף לרזומה את התואר "מרצה" ולהעביר לסטודנטים בבית החולים, בבית ספר לסיעוד או באקדמיה את הידע שצברה.

 

איך עושים את כל זה וגם מספיקים לישון בלילה?

"הילדים שלי כבר די גדולים ויכולים להסתדר גם לבד, יש לי בן זוג מדהים שעושה כל מה שצריך בבית. בנוסף, העבודה בבית חולים היא במשמרות, כך שאומנם אני מאוד עסוקה, אבל כיוון שאני עובדת גם בערב ובסופי שבוע, יש לי פה ושם ימים פנויים באמצע השבוע ואני משלימה כביסות ובישולים.

 

רויטל הררי.jpg

 

 

 מדוע החלטת בגיל מאוחר יחסית להתחיל תואר מאפס ולהיכנס לתוך שגרת לימודים תובענית?

"סיעוד הוא תחום מדהים ומשלב ידע רב בנושאים קליניים/רפואיים מגוונים, וטיפול הכי קרוב וצמוד במטופל. ההחלטה ללמוד היתה כנראה שילוב של משהו שאני מאוד אוהבת ושאיפה לעשות דברים כמו שצריך ועד הסוף. אם אני לומדת, אז להשקיע ולהיות מעורבת, ואם זה לעבוד אז להיות מקצועית מאוד ומחויבת. הלימודים אורכים ארבע שנים ומשלבים את התואר האקדמי עם הרבה התנסויות במחלקות השונות בבית החולים, ובגלל שהנושא כל כך מרתק, היה לי קל יחסית להשקיע ולהצטיין".

 

מה הדבר שהכי זכור לך מתקופת הלימודים?

"היינו קבוצה קטנה ומגובשת של סטודנטים, שלא רק לומדים יחד בכיתה, אלא נמצאים גם בחדר ניתוח ובחדר מיון ובמחלקה הפסיכיאטרית הסגורה. זה מקרב ומגבש, עוברים חוויות מעניינות ולעיתים לא פשוטות יחד. כמובן שהדברים שנשארים חרוטים הם ההתנסות בעבודה במחלקה פסיכיאטרית, ביחידה להפרעות אכילה, והשתתפות בלידות. אילו חוויות לימודיות מדהימות".

 

רויטל למדה במחזור הראשון בחוג לסיעוד, ואת התואר היא מתארת כחוויה אינטימית ומעשירה. "זה היה חוג חדש במכללה ונהנו להיות ה"ילד הבכור" והמפונק", היא נזכרת, "היינו 40 סטודנטים וקיבלנו יחס ממש אישי מדיקנית החוג ומהצוות. סיימתי את התואר בשנה שעברה וכיוון שלאחיות אין שום בעיה למצוא עבודה, התחלתי לעבוד כמעט מיד ובמקביל ללמוד לתואר שני בסיעוד".

 

 

בטקס קבלת התואר שהתקיים לא מזמן נשאה רויטל נאום מרגש על החוויה האישית שעברה במהלך הלימודים, בו חלקה עם המשתתפים את התהליך שעברה כמי שהתחילה ללמוד לימודים ארוכים וקשים בגיל 44 וסיימה בהצטיינות יתרה. במהלך הנאום פנתה לחבריה ללימודים שנקלטים כאחים ואחיות במערכת מאתגרת ובתנאים קשים וחיזקה אותם. אחד המשפטים מנאומה נחקק בלב משתתפי הטקס וריגש את הנוכחים: "העבודה שלנו קשה, רגשית ופיזית, הגוף שלנו לפעמים כואב, אבל אם יש לנו מזל אז הנשמה שלנו לפעמים שרה, ולרגעי הסיפוק שיש במקצוע כמו שלנו אין תחליף, לנו אין תחליף. אז הרימו ראש ותהיו גאים!"