כניסה

מרצה החודש - פרופ' חיים עינת

|

הכירו את פרופ' חיים עינת המעביר קורסים בפסיכולוגיה פיזיולוגית לתואר ראשון, ביולוגיה של מחלות נפש והטיפול בהן וחוסן תאי ומחלות של מצב הרוח, וגם מנהל את מעבדת המחקר הפסיכוביולוגית באקדמית תל-אביב-יפו.


 

פרופ' חיים עינת עוסק במחקר הגורמים המשפיעים על הסיכוי לפתח מחלות של מצב הרוח ובודק את  האפשרות לפתח טיפולים חדשניים שיפעלו על מנגנונים ביולוגיים הקשורים למחלות אלה.


 

"למערכת העצבים של בני האדם יש מורכבות נהדרת שהיא הבסיס למי שאנחנו ברמת הפרט וברמת המין האנושי, הן בבריאות והן בחולי.  זה מה שהייתי רוצה שהסטודנטים שיוצאים מהקורס שלי בפסיכולוגיה פיזיולוגית יבינו".  


 

"בקורסים שאני מלמד לתואר שני (פסיכופרמקולוגיה ויסודות ביולוגיים של פסיכופתולוגיה) יש לי שתי מטרות: (1) אני מקווה שהפסיכולוגים לעתיד ידעו ויזכרו מספיק כדי שיהיה להם הידע ועולם המושגים שיאפשרו להם לשוחח עם הפסיכיאטרים שאיתם הם יעבדו כדי שיחד יוכלו ליצור את הטיפול האידאלי לחולים; (2) ברמה יותר אידיאולוגית, אולי להשפיע עליהם קצת כדי שיתחברו לעולם הביולוגי וכדי שיקבלו שהפסיכולוגיה האנושית היא לא משהו מטפיזי אלא תוצר של מערכת ביולוגית מורכבת".


 

מחלות מצב הרוח הפכו להיות תחום המחקר העיקרי של פרופ' עינת, לאחר שנחשף למצוקה הגדולה של חולים במחלות נפש ולקרובים אליהם.

מהן למעשה מחלות של מצב הרוח? האם לדעתך בשנים האחרונות הן נהיו נפוצות יותר, או שמא המודעות אליהן נהייתה גבוה יותר? 


 

מחלות של מצב הרוח, דיכאון (על גרסאותיו השונות) ומחלה דו קוטבית הן מחלות קשות עם בסיס ביולוגי ברור.  הבסיס הביולוגי הוא בחלקו גנטי ובחלקו קשור למגוון דרכים שבהן הסביבה משפיעה על הביולוגיה האנושית.  במילים אחרות, כנראה שהגנטיקה (המרכיבים המורשים של הביולוגיה) יכולה להשפיע על הרמה של רגישות או חסינות לגרויי הסביבה שיש לאדם מסוים ובהתאם על הסיכוי של אותו אדם לפתח מחלה של מצב הרוח.  האינטראקציה בין הרגישות או החסינות של האדם ובין התנאים בהם הוא חי ישפיעו על האם הוא או היא יפתחו או לא יפתחו מחלה.  חלק מהמנגנונים הללו הקשורים לאינטראקציה בין הגנים המורשים ובין הסביבה והשינויים הביולוגיים שהיא משרה כבר מוכרים לנו (לנו ז"א לקהילת החוקרים ולמי שמתעניין) וחלק עדיין נחקרים.


 

לחלק השני של השאלה, אז לגבי מחלה דו-קוטבית אין כל כך שינויים בנפיצות שלה באוכלוסיה, המחקרים השונים מדברים על סדר גודל של 1 עד 1.5 אחוז מהאוכלוסייה למופע הקלאסי של המחלה שכולל התקפים של מאניה ושל דיכאון ועל אחוז יותר גדול (כנראה שסביב 3%) אם כוללים גם גרסה פחות קלאסית שבה יש התקפי דיכאון אבל לא מגיעים להתקפים של מאניה מלאה אלא רק היפומאניה (התקפים פחות חריפים).  


 

לגבי דיכאון, המספרים משתנים בין המחקרים לפי ההגדרות השונות שבהן משתמשים היות שכך, קצת קשה להתייחס אל הגדרת המחלה.  מה שבדרך כלל מגיע לדיון הציבורי זה לא עניין האבחנות אלא עניין הטיפול וכנראה שלאורך השנים ישנה עלייה בשימוש בתרופות נוגדות דיכאון.


 

ייתכן שיש כאן שילוב של כמה וכמה גורמים: (1) יש יותר מודעות ויותר אפשרויות לאבחון; (2) התרופות היותר חדשות הן עם פחות תופעות לוואי ולכן עולה הסיכוי שמי שאובחן אכן ייקח את התרופה שקיבל (להבדיל מתרופות משנות ה 50 עד שנות ה 80 של המאה ה 20 שהיו להן הרבה תופעות לוואי ולכן אנשים רבים לא היו מוכנים לקחת אותן וברגע שמצבם השתפר קצת מבחינת הדיכאון היו מפסיקים); (3) ייתכן גם שישנה השפעה למודעות על כך שאנשים מוכנים יותר בקלות להתייחס אל עצמם כאל חולי דיכאון וגם רופאים מוכנים יותר בקלות להמליץ על טיפול תרופתי.  אני לא יכול ולא רוצה לחוות דעה שיפוטית על הנטייה הזאת.


 

מה עמדתך לגבי טיפול במחלות של מצב הרוח? האם בהכרח טיפול תרופתי הוא תמיד המענה? 


 

המילה "בהכרח" לא רלוונטית.  כל אדם הוא שונה ויש צורך בהתאמה של הטיפול הנכון (או השילוב של טיפולים נכונים) לכל פרט.  הייתי רוצה שלמי שמטפל בחולים עם הפרעות מצב הרוח יהיו את האמצעים ואת הכלים לנסות ולהתאים את הטיפול הנכון ביותר לכל חולה.  ברמה של קבוצות (ולא פרטים) אין כל ספק שהטיפולים התרופתיים הם היותר יעילים בהשוואה לכל אופציה אחרת.  


 

היות שכך, הנטייה היא לטפל יותר בתרופות ופחות בסוגי טיפול אחרים (למשל טיפולים פסיכולוגיים).  לצערי, אין למערכת הבריאות את האמצעים כדי לטוות לכל מטופל את השילוב הטיפולי שהכי מתאים לו ולמצבו כך שלא מעט מהחולים מקבלים רק טיפול תרופתי בעוד ששילוב בין תרופות ובין התערבות פסיכולוגית ארוכת טווח יכול להיות יותר מוצלח.


 

ובהקשר זה, אני רוצה להדגיש שכשאני מדבר על כלים לא תרופתיים אני עדיין מתכוון לכלים שהיעילות שלהם נבחנה בשיטות מקובלות ולא למגוון רחב של טיפולים אחרים שמוכרים היום לחולים בכלל ולחולים במחלות נפש בפרט.  מכשפים ומכשפות, מטפלים בקריסטלים, הומאופתים ושאר מיני אמונות שאין להן תמיכה ממחקר מסודר לא צריכים להיות מעורבים בשום צורה ובשום דרך בטיפול בחולים בכלל ובחולים עם מחלות נפש בפרט".