כניסה

בואו להתאהב בספורט - ד"ר דלית לב ארי

|

​ 

פסיכולוגיה זה אהבת ילדות. האנשים הקרובים לי יעידו שאני חפרנית, ותמיד רוצה לדעת יותר, ולהבין יותר. בעיקר בהקשר של נפש האדם, התנהגויות, מחשבות, רגשות. אז לימודי פסיכולוגיה הם המשך טבעי של הסקרנות שלי להבין, יחד עם האהבה לאנשים.


 

כך מעידה על עצמה ד"ר דלית לב ארי, ראשת ההתמחות בפסיכולוגיה של הספורט באקדמית תל אביב-יפו:


 

"מדובר במסלול חדש שייתן לסטודנטים אפשרות לטעום קצת מכל דבר. אנו נחשוף את הסטודנטים לעולמו של פסיכולוג הספורט דרך תיאוריות, כלים, תיאורי מקרה והתנסויות שונות. המסלול מהווה בסיס מצוין ומרתק ללימודי תואר שני במגוון תחומים (פסיכולוגיה, יעוץ, מחקר וכו').


המסלול מתאים למגוון רחב של מועמדים. גם מי שאוהבים ספורט ושספורט מהווה חלק בלתי נפרד מחייהם (עסקו בעבר בספורט, היו מד"סים, עוסקים ומאמנים בספורט). אבל לא רק; המסלול מתאים גם למי שעוסק בריקוד, או מופיע. ולחילופין, גם מי שאינו עוסק בספורט, אבל רוצה ללמוד ליישם עקרונות מעולם הספורט והתנועה לעולמות אחרים - כמו עבודה עם ילדים ובני נוער, עבודה עם אוכלוסיות מיוחדות וכו'.

 

במילים אחרות, מגוון רחב של מועמדים יכול למצוא עניין במסלול החדש - בין אם ספורט הוא חלק מרכזי מעולמו, ובין אם לאו.

 

יותר ויותר ספורטאים וקבוצות ספורט מכירים בחשיבות האספקט המנטאלי להישגים טובים. ובשל כך הביקוש לתחום פסיכולוגיית הספורט נמצא בעלייה מתמדת. המודעות לחיוניות הספורט בחיינו עולה כל הזמן, ובקרב מגוון רחב של קהלים ואוכלוסיות. כתוצאה מכך, ביקוש לאנשיי מקצוע שיעזרו לנו להטמיע תהליכים המערבים אלמנטים מנטאליים ופיזיים עולה גם כן.


 

אנו רואים היום שימוש בפסיכולוגיה של פעילות גופנית במקומות שלא ראינו בעבר - דוגמא אחת הנה ארגונים עסקיים הנעזרים ביועצים מנטאליים על מנת לסייע בבניית תוכניות אימון לעובדים, או המסייעים בבניית קבוצות אימון משותפות של עובדי הארגון. זאת מתוך אמונה כי עובד המשלב פעילות גופנית בחייו הינו עובד בריא יותר, מאושר יותר ופרודוקטיבי יותר.

מגמות אלה הולכות ומתחזקות, וכתוצאה מכך הצפי הוא שהביקוש לתחום רק ילך ויגדל".


ד"ר לב ארי מספרת עוד על עצמה:


 

" אני ילידת העיר חיפה. נולדתי וגדלתי בין הכרמל לים, ואת הילדות שלי העברתי בוואדיות המוריקים של פארק הכרמל. הייתי ילדה מאוד פעלתנית מחד, וסקרנית מאידך. ובגיל עשר גמרתי לקרוא את כל הספרים בספריית בית הספר התפניתי לקרוא את ספרי הפסיכולוגיה הרבים שהיו לנו בבית (אבי בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה) ונשביתי. אפשר לומר שכבר בגיל 11 ידעתי מה אהיה כשאגדל.


 

בצבא שירתי כמאבחנת פסיכוטכנית בלשכת גיוס. אהבתי מאוד את הקשר עם האנשים, אהבתי לבחון, לראיין, לכתוב חוות דעות על מועמדים לשירות בטחון. הרגשתי גדולה, חשובה ומשפיעה, ואז גמלה בליבי ההחלטה שלא רק שאהיה פסיכולוגית, אלא אהיה פסיכולוגית של עולם העבודה - פסיכולוגית ארגונית.


 

עם ההחלטה הזאת התחלתי את לימודיי התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה (חיפאית בדם!), ועם סיום הלימודים נסעתי בעקבות האהבה לארה"ב. בארה"ב התקבלתי ללימודי מסלול ישיר לדוקטורט בג'ורג' מייסון, שזוהי אוניברסיטה בפאתי וושינגטון הבירה. האמת היא, שלא היו לי תכניות ארוכות טווח ללמוד דוקטורט, ואפילו נרשמתי "רק" ללימודי תואר שני, אבל באוניברסיטה חשבו שיש לי פוטנציאל (?) והציעו לי מלגה למסלול הדוקטורט - אז הסכמתי.


 

הלימודים היו מרתקים, והתנסיתי הרבה במחקרי שדה, בעיקר למול צבא ארה"ב, שהיה לו בסיס מחקר גדול בסמוך לאוניברסיטה. עם סיום לימודיי היה לי מזל גדול להתקבל לעבודה באחד הארגונים המרתקים והמגוונים בעולם - הבנק העולמי בוושינגטון DC שהוא ארגון רב-לאומי שעוסק בפיתוח של מדינות עולם שלישי, על ידי מתן הלוואות נוחות, ייעוץ והכוונה. בבנק, שבזמנו עבדו בו קרוב ל-20 אלף אנשים ממעל 30 מדינות, עבדתי במחלקת מיון וגיוס עולמי, ובניתי מערכי מיון רב-תרבותיים. בעת שהותנו בארה"ב נולדו לי ולבעלי רני שתי בנות, מאיה (14) ונועה (11), ומאוחר יותר, כשחזרנו לארץ הצטרף למשפחה עידן (4). את התמונה המשפחתית משלים בנג'י, גולדן רטריוור בן 3, שהוא כמו ילד רביעי שלי.


 

כיצד מתאהבים בספורט?


 

לתחום הפסיכולוגיה של ספורט התגלגלתי במקרה. בילדותי לא עסקתי בספורט. אפשר לומר שהייתי בטטת כורסא. התחלתי לעסוק בספורט בסוף שנות ה-20 שלי - והתאהבתי! אהבתי את האדרנלין, את ההרגשה הטובה של אחרי, אהבתי שהגוף שלי מרגיש חזק, ושהנפש שלי מרוממת. מי שעוסק בספורט יבין על מה אני מדברת.


 

בארה"ב עסקתי הרבה בספינינג, ואפילו עשיתי קורס מאמנים והדרכתי. לפני כמה שנים התחלתי לרוץ, ונכבשתי. אהבתי את תחושת החופש, את המרחבים, את השקט. כל כך אהבתי את זה שעלה בי החשש שאני מכורה! מתוך הפחד האישי שלי נולד מחקר, שאני ושתי סטודנטיות לתואר שני עורכות (יעל הכהן וקלרי גיסלר), הבודק מאפיינים אישיותיים של מכורים לספורט. זה נושא חדש יחסית, כי כמו ההתמכרות לעבודה (Workaholism), התמכרות לספורט לא נחשבת לדבר בעייתי - למרות שלא כך הדבר. אנחנו כרגע מסיימות לאסוף נתונים ומקוות בקרוב לגבש תובנות בנושא.


 

תחום מחקר נוסף בו אני עוסקת הוא הממשק בין עולם העבודה לפעילות גופנית. ספציפית, אני בודקת איך ניתן להקטין את נזקיי תופעת היושבנות (ישיבה ממושכת של 7-8 שעות ביום, לרוב מול מחשב) המאפיינת היום את מרבית עבודות הצווארון הכחול. ביחד עם ד"ר אודליה אלקנה מהמגמה הנוירו-שיקומית וצוות של חוקרת מאוניברסיטת תל אביב אנו מקוות לבדוק האם עבודה תוך כדי הליכה איטית או דיווש (ע"י שימוש בתחנות עבודה אקטיביות) מיטיבה עם עובדים גם בפן הגופני, אבל גם בפן הקוגניטיבי.


 

מתוך העניין האישי שלי בתחום התחלתי לקרוא ולהתעניין, וחיפשתי קורסים מקצועיים שישלימו את ידיעותיי. כשגיליתי שבארץ אין אף גוף אקדמי שמלמד פסיכולוגיה של ספורט ופעילות גופנית רצתי עם התובנה הזאת לדיקן שלנו, פרופ' גילי גולדצוייג. מתברר שגילי עצמו עוסק כבר הרבה שנים בעבודה עם ספורטאים, ופתיחת תוכנית באקדמית היא חלום שלו. עם ברכתו של גילי יצאתי לדרך - קראתי, ניתחתי, התעניינתי, ראיינתי, הזעתי והתאמצתי - ואני גאה להגיד שהחל מהשנה האקדמית הקרובה (תשע"ז) נהיה התוכנית הראשונה והיחידה בארץ שמאפשרת לימודיי מדעי ההתנהגות במסלול פסיכולוגיה של ספורט ופעילות גופנית. יש לנו תכניות לגדול ולצמוח ביחד עם המסלול, אבל זה עדיין בגדר הפתעה....