חברת סגל החודש שלנו מהסגל המנהלי היא עידית זלטנרייך ובראיון המרתק היא מספרת על רגעי המפתח שחוותה כשעבדה במרכז פרס לשלום, על מלחמת לבנון שפרצה כשהיא הייתה באמצע קורס צוערים וגם על החודשים העמוסים בעבודה בתקופה זו
מאחורי עידית זלטנרייך, מנהלת פרויקטים באגף לקשרי חוץ ופיתוח משאבים אצלנו אקדמית, עבר מקצועי עשיר הכולל עבודה במרכז פרס לשלום ובמשרד החוץ, כולל תקופה של שליחות דיפלומטית בברלין. מעבר לכך, יש לה לא מעט תחביבים שלא קשורים לעבודה.
שלום עידית, שנתחיל בזה שתספרי על עצמך מעט?
"אני מתגוררת ברמת גן עם בת זוגי מזה כחמש שנים, שמה וואל (קיצור של וואלרי) והיא עלתה מפריז, לכן אנחנו גם על הקו בין רמת גן לנתניה. מעבר לכך, יש לי אחות מהוריי ועוד שני אחים מנישואיו השניים של אבי ואני דודה לחמישה אחייניות ואחיינים. בתיכון למדתי אמנות וביולוגיה ובהמשך מדע המדינה והיסטוריה. אני חובבת חתולים וחיות אחרות, טיולים, אמנות ומוזיקה".
עוד לפני גיוס משאבים היה לך רקע מקצועי מרשים. בואי נדבר על העבודה הראשונה במרכז פרס לשלום
"זה היה מקום העבודה הראשון שלי אחרי הצבא ועד היום אני מחשיבה אותו לבית הספר המקצועי הכי משמעותי שלי. העמותה הוקמה ב-1996 כדי לפתח קשרי גומלין בין החברה האזרחית הישראלית והפלסטינאית ועבדתי שם מהיום הראשון כשעוד לא היה משרד והעמותה טרם נרשמה".
מה היה התפקיד שלך בעמותה?
"לאורך עשור מילאתי שלושה תפקידים. הראשון היה סיוע לצוות ההקמה המצומצם שמנה את שמעון פרס, אבי גיל ואורי סביר, כולל גיוס חבר הנאמנים הבינלאומי ויציקת המבנה של הארגון. לאחר מכן ניהלתי פרויקטים בתחום הנוער והחינוך והעבודה עם הצעירים הייתה מיוחדת כי המשתתפים בחרו להיות שם בלי תמריץ חיצוני. הובלנו פרויקטים בין בתי ספר תיכוניים ציבוריים שמושתתים על שפה משותפת כמו מוסיקה או מיחשוב. ולסיום, בתקופתו של רון פונדק כמנכ"ל, ניהלתי את היחידה לשיתוף פעולה בחברה האזרחית. כל הניסיון במרכז היה מאלף, היו בו רגעים קשים מנשוא, למשל כשבנה של מנהלת הבית הספר מאשקלון נהרג באינתיפאדה השנייה או כשאביו של משתתף מבית לחם נפטר במחסום, וגם שיאים כמו מפגש עם האפיפיור".
ואחרי מרכז פרס לשלום?
"הצטרפתי למשרד החוץ. מלחמת לבנון השניה פרצה באמצע קורס הצוערים, הוא הופסק ולאורך רוב התקופה היינו בקיבוץ הגושרים, על גבול לבנון עם אנשי התקשורת הזרה. לאחר השלמת הקורס, שכלל גם גיחה מרתקת לניגריה, נשלחתי לשליחות דיפלומטית של ארבע שנים בשגרירות בברלין".
ברלין מדהימה אבל גם כוללת זיכרונות קשים לעם היהודי
"אי אפשר להתכונן לשליחות כזו. היא מחברת באופן עוצמתי את זכר השואה ולקחיה יחד עם ההווה והעתיד שבו גרמניה תומכת בבטחון ישראל, וגם, למשל, מובילה במודעות למשבר האקלים. עבדתי במחלקה הפוליטית כאשת הקשר לפרלמנט הגרמני, למערכת הגרמנית ברפובליקה הפדרלית והפרלמנט האירופי. זו חשיפה למרכז עצבים סואן, חוויה מקצועית ואישית אדירה. היה גם כיף להתגורר בברלין במה שאפשר לכנות, בהומור, העידן של דוב הקוטב קנוט".
"הגעתי קצת אחרי שקנוט, דוב הקוטב המפורסם, נולד בגן החיות בברלין והוא נפטר קצת אחרי שעזבתי", ממשיכה זלטנרייך. "למי שזוכר את משחקי הכדורגל, גם פאול התמנון היה אחד מגיבורי התרבות של התקופה. עבורי זו הייתה זכות, אך היו לי חברים שאמרו לי שלא ידרכו על אדמת גרמניה".
לעולם פיתוח המשאבים עידית נחשפה לראשונה במרכז פרס, מהצד של מי שניהלה פרויקטים, וכבר אז הבינה את משמעותו. אחרי שעזבה את משרד החוץ וחזרה לארץ היה לה חשוב לחזור הביתה לא רק פיזית אלא גם להתחבר מחדש לאנשים ולעשייה מקומית, קהילתית וישראלית – העשייה בפיתוח משאבים הייתה חיבור מושלם בין עולמות אלה.
איך התמקצעת בתחום פיתוח המשאבים?
"תקופה ארוכה עבדתי כעצמאית בתחום ויצא שנגעתי בעיקר לתחומים של השכלה גבוהה, אמנות ותרבות. למשל, עבדתי בסם שפיגל והעבודה הייתה תוססת וגם אחרי משרד החוץ היה מרענן לגלות את ירושלים מהזווית של יוצרי קולנוע וטלוויזיה. בהמשך עבדתי עם מכללת תל חי, שמובילה בפודטק וחדשנות בחקלאות, עבודה סוציאלית, כמו גם היסטוריה וארכיאולוגיה גלילית".
מתי הגעת לאקדמית?
"לפני שנתיים וחצי, בשלהי תקופת הקורונה, ואחרי שמיציתי את העבודה העצמאית מהבית. ערן מוזל, עמיתי למחלקה, הרים לי טלפון, סיפר על השינויים שמתרחשים באגף ובמכללה ושאל אם אני מעוניינת להצטרף. חוץ מההזדמנות המקצועית הלהיב אותי להצטרף למקום שהוא חלק מהקהילה שלי בעצם"
ומה כולל התפקיד שלך?
"התפקיד הוא גיוס כספי תרומות עבור פרויקטים ויוזמות שמעבר לתוכניות האקדמיות. לדוגמא, מלגות לסטודנטים, פרויקטים שנועדו למלא את יעדי המל"ג והות"ת, הצטיידות במעבדות ועזרים ללמידה, תשתיות וקורסים התנסותיים שהם גם קשרי קהילה. לצד אלו ישנו היבט של פיתוח של משאבים אסטרטגיים שאינם תמיד חומריים, למשל שותפויות מקצועיות עבור הסגלים ופיתוח המוניטין בקרב גורמים רלוונטיים".
מתי התקופה הכי עמוסה בעבודה?
"הקיץ הוא עונה תוססת. בשבועיים האחרונים העבודה שלי כללה כתיבה של שני דיווחים לקרן הלמסלי, אחת השותפות הוותיקות שבזכותה מתאפשרת התכנית בסיעוד לגברים חרדים, וזאת לצד דיווח לתורם פרטי מאנגליה שאפשר השנה את השלמת התקציב לפרויקט 'כולנא יחד' ביפו ואירוח ביקור של נציג תורמים. כשאני חושבת על זה, העבודה באגף תוססת כל השנה, ולא תמיד לפי לוח השנה האקדמי. היא מאופיינת בבירוקרטיה אינטנסיבית, כתיבה וגם בקשרים יצירתיים ועבודת תוכן מהותית לגבי העשייה במכללה".
בנוסף לכל אלו, האגף לקשרי חוץ הפיק אירוע חגיגי למילגאים של מועדון רוטרי ת"א-יפו, ליווה את מחלקת אקדמיה-קהילה בחניכה של פרויקט משלחת סטודנטים לא אקדמית לגרמניה ונמצא במעקב שוטף על ניצולן של התרומות ואחר הצרכים המתחדשים. חשוב לציין גם כי הבחירה של תורמים בשותפות פילנתרופית אינה סתמית ונעשית לאחר תהליך ארוך ומדורג.
ספרי בבקשה על הרכב האגף לקשרי חוץ והייחוד בעבודה שלו
"את האגף מוביל יריב זולטן, סגן הנשיא לקשרי חוץ ופיתוח משאבים, ועמיתיי הם ליאל אסולין וערן מוזל. האגף כפוף ישירות לנשיא המכללה, ועבודתנו שלובה בקשרי גומלין הדוקים עם כל הסגלים והגורמים בקמפוס, וגם עם ידידים ושותפים שהלב שלהם עמוק איתנו, הם חלק בלתי נפרד מהעשייה אבל לא תמיד נמצאים כאן פיזית. עיריית תל אביב יפו והקרן לפיתוח מהוות שותפות ליבה של המכללה, ובין השותפים יש קרנות ישראליות גדולות שמכירות ומבינות לעומק את עולם ההשכלה הגבוהה והחברה ישראלית, קרן רוטשילד היא דוגמא מובהקת. המכללה מאופיינת בפיתוח בלתי פוסק של מודלים ופרויקטים, תשתיות, הצטיידות והזדמנויות עבור הסטודנטים, הסגל והקהילה כולה. היוזמות האלה פורצות דרך ויש להן השפעה על מעגלים רחבים מעבר לקמפוס. ייחוד נוסף הוא הקשר לחבר הנאמנים והוועד המנהל כתורמים אסטרטגים וקבועים למכללה ובשנים האחרונות במיוחד הנושא עבר התפתחות ומהפך".
תוכלי לפרט בבקשה על ההקמה והביסוס של נושא פיתוח המשאבים והידידים של המכללה בשנים האחרונות?
"בשנים האחרונות הואר זרקור על צורך של תורמים בהערכה ומדידה – העשייה לא נמדדת רק בעצם הוצאתה לפועל אלא גם במשקפיים ארוכי טווח, תיאוריה של שינוי, מהות וקשר לצרכים סביבנו. זו התפתחות שדורשת תשומת לב והיערכות אך למכללה האקדמית יש יתרון גדול ביכולת להגדיר ולמדוד יעדים מהותיים. התנופה המשמעותית ביותר קשורה לחבר הנאמנים והוועד המנהל כתורמים אישיים וכמנופים לתרומות נוספות, זה משתקף בבירור דרך יו"ר חבר הנאמנים בועז רעם ואבינועם ערמוני ז"ל, שעמד בראש הוועד המנהל עד פטירתו הפתאומית לפני שנה וחצי. יוזמה משמעותית נוספת היא החייאת הקשר עם תורמים מהעבר ובנוסף, בשנה האחרונה במיוחד, נוסף מעגל שלם של תורמים חדשים וחלה התפתחות בקשר עם בוגרות ובוגרים של המכללה בתור תורמים."
קהל התורמים לא תמיד מכיר את ההיסטוריה של המכללה, המעבדות המיוחדות, התחומים המתפתחים וכלל ה"כישרונות" החבויים. איך חושפים ומגלים את זה לקהל שבחוץ, שישמע על המכללה ויגיד "אה אני מכיר את הסיפור שלה"?
"מה שקורה פה הוא מיקרוקוסמוס ופסיפס ישראלי שכותב את פרק הבא בישראל, עד שנת ה-100 שלה. מסתבר שהרבה אנשים לא יודעים שביפו מסתתרת מכללה וגם אם מכירים, קשה להקיף ולתאר את עושר הפעילות שמתנהלת פה בצניעות. למכללה יש קשר היסטורי לאוניברסיטת תל אביב, והיא חלק מחזון כללי של המכללות הציבוריות בישראל. החיבור בין חדשנות בפדגוגיה לשטח ולאנשים הוא חזק. אנחנו מגבשים דרכים להפצה ושיתוף של מידע דרך ניוזלזטר לתורמים וגם דרך טיפוח של קבוצות ידידים".
ה-7 באוקטובר טרף הרבה קלפים אך עידית מספרת כי אחד הדברים המדהימים והמנחמים הייתה ההבנה המידית שיש במכללה באופן אינטגרלי את הרצון והיכולת לסייע משמעותית גם כלפי פנים לתוך הקמפוס וגם בתוך החברה כולה.
בואי נדבר קצת על השבעה באוקטובר ועל גיוס כספים בעת מלחמה
"קודם כל בדיקנט הסטודנטים איתרו מיד אחרי האירועים למעלה מ-20 סטודנטיות וסטודנטים תושבי העוטף שנפגעו ישירות ממתקפת חמאס, ובתוך פחות משבוע הנהגת המכללה העמידה לרשות כל אחת ואחד מהם סיוע אישי ומידי של 10,000 ש"ח. לכך נוסף גיוס כספים רטרואקטיבי מול מספר גורמים נוספים ומיד לאחר מכן נוצר מערך סיוע למילואימניקים שלנו שנזקקו לסיוע כספי משמעותי. בנוסף, גילינו שיש במכללה מנוף אסטרטגי לסייע בנושאי הטראומה הכללית – מכון מפרשים מסונף לבית הספר למדעי ההתנהגות ומעביר הכשרות לאנשי ונשות מקצוע בתחום בריאות הנפש. אפילו יצרנו שותפות ראשונה עם הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, והם לא היחידים, הצטרפו עוד כעשרה גורמים חדשים למעגל התורמים שלנו".
שמעתי שפיתחתם גם קשרים עם גרמניה במלחמה
"כן. אחד הדברים המחזקים והמעודדים היה לגלות ידידי אמת מעבר לים שיזמו קשר. פטרה, מורה בבית ספר מעיר סמוכה לדיסלדורף, ומשפחתה הם ידידי אמת של ישראל מזה שנים ארוכות ומיד כשפרצה המלחמה היא התחברה לאפליקציות של התרעות בארץ והעמידה קנקן מים סמלי בכל ארוחה למען החטופים. היא גם ידידה אישית שלי וכשסיפרתי לה על המכללה והסטודנטים שנפגעו היא הגיבה מיד. פטרה מובילה עמותת תושבים מקומית שמארגנת קונצרטים קהילתיים ביישוב שלה וישובים סמוכים. זה איזור עם מעורבות קהילתית חזקה והיא ושותפיה החליטו לחבר בין הדברים – בכל קונצרט הם סיפרו אודות המכללה מיפו והסטודנטים מהעוטף ונאספו תרומות עבורם. לקראת חג המולד פטרה החליטה ליזום קונצרט מיוחד עבור הסטודנטים שלנו, היא הזמינה את ראש העיר וכמה חברי פרלמנט שהם תושבי האיזור ובראשם נשיאת הפרלמנט הגרמני, ברבל באס. יריב ואני התארחנו בקונצרט שהתקיים בתחילת מרץ".
ואיך התקופה של המלחמה עוברת עלייך באופן אישי, מה הדברים העיקריים עמם את מתמודדת?
"בתחילת המלחמה היינו כשלושה חודשים מחוץ לבית, התארחנו אצל חברה טובה. לחברים וחברות קרובים יש בנים בצבא שחוו בעוטף את השבעה באוקטובר והימים אחרי כן. האחייניות והאחיינים הצעירים, כולל החדשה שנולדה בתוך המלחמה, ממחישים את הפגיעות וגם את התקווה. יש כמה חברות וחברים מגרמניה שדווקא במלחמה החליטו והצליחו לקחת מטוס ולבקר כאן לכמה ימים".
ויש מסר כלשהו לסיום שתרצי להעביר?
"שזה לא מובן מאליו להיות חלק מהמכללה, שהאנשים והמקום הם ייחודיים וזה לא טריוויאלי, יש פה ערך מוסף ותמיד צריך להמשיך בעשייה".
