אורלי אשכנזי, חברת סגל אקדמי בביה"ס למדעי הסיעוד, החליטה בעבר לעזוב את העבודה בטיפול נמרץ ולהשקיע את כל זמנה באקדמיה אבל לחיים היו תכניות אחרות וכשהחלה הקורונה היא הרגישה שהיא חייבת לחזור. אז מה היא חושבת על מתנגדי החיסונים? מתי הייתה המשמרת הכי קשה שלה (אפשר לנחש…)? מה קורה בחדרי הסימולציות הרפואיות במכללה? שוחחנו איתה על הכל
אורלי אשכנזי מתגוררת ביישוב נילי ליד מודיעין, היא נשואה ואמא לשלושה ילדים בגילאי 16, 21 ו-25. בנוסף, היא מגדלת שלושה כלבים, שני חתולים ויש לה בבית כלוב ענק ובו, שימו לב, כ-20 תוכים, "הפסקתי לספור כמה תוכים יש שם" היא אומרת לנו בחיוך.
זה המון חיות. הן מסתדרות אחת עם השנייה?
"מסתדרות באהבה, הן גדלו יחד. זה מגיע אצלי מההורים, בילדותי תמיד היו לנו כלבים וחתולים בבית".
ובמעבר חד – ספרי לי על תחילת הקריירה שלך
"למדתי סיעוד בהדסה עין כרם ולאחר מכן עברנו לאזור המרכז בשביל שאוכל לעבוד בבית חולים שיבא. עבדתי שם 18 שנה, כאשר בין לבין עשיתי גם קורס על בסיסי בטיפול נמרץ וסיימתי תואר שני באפידמיולוגיה ורפואה מונעת. עבדתי מעל 7 שנים כאחות בטיפול נמרץ, אחר כך קודמתי לסגנית אחראית ביחידת כוויות, ואז סגנית בחדר ניתוח גדול, משם מוניתי להיות אחות אחראית במחלקת עיניים. לאחר כ 5.5 שנים כאחראית מחלקה מוניתי להיות אחות כללית, שזו אחות שמנהלת את בית החולים בשעות הערב והלילה, חגים ושבתות, זה היה תפקיד יותר רחב ולוגיסטי".
ואוו, עשית הכל מהכל, איזה מרשים. ואחרי 18 שנה לאן עזבת?
"רציתי קצת להכיר את הרפואה בקהילה, עברתי לעבוד במכבי שירותי בריאות, ונשארתי שם שבע שנים. הייתי אחראית על יחידה של טיפולי בית שזה אומר טיפול באנשים מרותקי בית, רובם מאוד מבוגרים או נכים עם מוגבלות, ולכן צריך להביא את הטיפול אליהם הביתה, וזה כולל מעקב סיעודי ורפואי, מתן טיפול, וגם הרבה הדרכות למטופל, למטפל ולבני משפחה".
מכל המחלקות שבהן עבדת איזו הייתה המעניינת ביותר עבורך באופן אישי?
"טיפול נמרץ שהוא מאתגר ומגוון, ותחום העיניים שהיה מאד מרתק ויש בתוכו הרבה תתי תחומים. העין נראית כמו הדבר הכי פחות חשוב בגוף אבל בסוף מתברר שאנשים מוכנים לוותר על הרבה מאוד דברים בגוף שלהם, אבל לא מוכנים לוותר על הראייה. היה גם הכי כיף שם מבחינת ניהול המקום, האווירה והצוות המקצועי והמגובש".
לפני כ-6 שנים אורלי הרגישה שהיא צריכה שינוי מוחלט בעבודה והתחילה גם לחשוב על דוקטורט. היא עזבה את העבודה כאחות והתחילה לעבוד במכללת האקדמית אונו, והחלה את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת אריאל. אחרי כשלוש שנים היא עברה אלינו לאקדמית. "משהו בסגל והניהול של החוג לסיעוד משך אותי", היא מסבירה את סיבת המעבר. כשהתחילה הקורונה ב 2019 היא חזרה לעבוד בבית החולים במקביל להוראה. "יצרתי קשר עם תל השומר ושאלתי אם הם צריכים עזרה, לקח להם שבועיים בערך עד שאישרו את הקליטה המחודשת, וצורפתי לצוות טיפול נמרץ קורונה" היא מספרת.
חזרת ישר לטירוף
"אלה היו משמרות של 12 שעות, עומס מטורף, חוסר וודאות מוחלט, והקושי העיקרי היה לעבוד בתוך החליפה -אתה מזיע, לא זמין לטלפונים ורוצה לשתות כל הזמן. כל שעתיים התחלפנו כי זה היה בלתי אפשרי".
בתחילת הקורונה פחדנו אפילו להתקרב לבתים של אנשים חולים, לא היה בך שום פחד להידבק?
"אני באמת זוכרת את הכבישים הריקים, כולם נשארו בבית. אבל לא, לא היה לי חשש כי אני אדם בריא, בלי מחלות רקע ובאמת הייתי ממוגנת. כמובן שהייתי שומרת בקפידה על בני הבית שלי, הייתי חוזרת מהעבודה ומתפשטת בחוץ, משאירה שם את הנעליים וישר הולכת למקלחת בלי שאף אחד ייגע בי, וזה לא היה פשוט לילדים".
את אחות מנוסה, ופתאום נכנס וירוס חדש והכל הופך ללא מוכר. זה היה מתסכל?
"ההתנהלות של בית החולים הייתה חדשה, אבל זה היה מתסכל יותר מבחינה פיזית ונפשית, בעיקר כשאתה רואה צעירים שמתו מקורונה. אני זוכרת את החולה קורונה הראשון שלי שנפטר ואת זה שלא הרשו למשפחה שלו להיכנס אז הם עמדו בחוץ ולא יכלו להיפרד ממנו. זו הייתה המדיניות בשבועות הראשונים, לא להכניס. היה עצוב ומתסכל לראות אותם בוכים מחוץ למתחם הקורונה. במקביל הרגשתי תרומה מטורפת, שאני נמצאת בחזית ועושה משהו חשוב ומשמעותי. עודדתי גם אנשים להתחסן ובין גלי הקורונה הצטרפתי למשלחת שיצאה משיבא לאיטליה בשביל לסייע".
באיטליה באמת המצב היה קשה מאוד
"כן, היו להם כמויות יותר גדולות של חולים וגם נסענו כשבארץ היה יחסית מצב של הפוגה, אחרי הגל הראשון. נתנו להם רעיונות לגישות טיפוליות שונות, למשל לימדנו אותם שיש מקרים בהם צריך להשכיב את החולים על הבטן כי זה עוזר להם להתאושש מבחינה נשימתית, אבל בהחלט הייתה גם למידה הדדית. בעיקר נוכחנו לדעת שערך החיים בארץ הוא ערך עליון ואנחנו נלחמים על החיים של כל אחד ואחת ולא מוותרים בקלות".
הזכרת את זה שעודדת אנשים להתחסן, מה חשבת על כל המתנגדים?
"היה לי מאוד קשה עם זה. היו לי חברים שאפילו קצת התרחקתי מהם, כי הם ידעו מה אני עוברת ושיתפתי אותם על אנשים שמתו לנו בידיים וזה פגע בי ברמה האישית כשהם עדיין טענו שהכל בולשיט. החיסונים בהחלט הובילו למיגור והצילו את המצב, והיום הווירוס כבר עבר אבולוציה ולכן הסימפטומים יותר קלים".
במקביל לעבודה המאתגרת במחלקת הקורונה, אורלי המשיכה ללמד סטודנטים בזום וכשסגרו את מתחמי הקורונה לאחר כשנה וחצי היא נשארה עם סימן שאלה. לבסוף היא החליטה להמשיך לעבוד בחלקיות משרה בטיפול נמרץ, בגלל שהרגישה את התרומה שלה לחולה ולמשפחתו, וגם חשה שהפרקטיקה עוזרת לה להישאר מעודכנת ולהעביר את החומר טוב יותר לסטודנטים.
אילו קורסים את מלמדת באקדמית?
"אני מלמדת את עקרונות הסיעוד הקליני שזה הבסיס של המקצוע, את הנושא של אומדן פיזיקלי, את כל תחום הנשימה הכולל -מחלות בדרכי הנשימה ושיטות הנשמה, ביחד עם חבר סגל נוסף (ואסף נעאמנה) אני מלמדת בקורס חשיבה קלינית שעוסק בפיתוח החשיבה של סטודנט לסיעוד, בקביעת סדרי עדיפויות והבנת מצבים מורכבים. בנוסף בהתאם לצורך אני מלמדת תקשורת, שזה גם תיאורטי וגם כולל סימולציות תקשורת מול שחקנים".
זה מדהים שמלמדים גם צורות תקשורת
"תקשורת מול משפחה, מטופלים וצוות רב מקצועי זה נושא מאוד חשוב ומרכזי בעבודת האחות. אנחנו מלמדים בעיקר תקשורת טיפולית המתמקדת במיומנויות תקשורת מול חולים מגוונים במצבי בריאות שונים, , כמו חולי נפש, חולים סופניים, מטופלים אגרסיביים, הורים של ילד מאושפז הנמצאים במצוקה, בעצם כל אדם שנמצא במצוקה והתקשורת מולו מורכבת ומאתגרת יותר."
תוכלי לפרט גם על הסימולציות תקשורת?
"וודאי, אני מנחה קבוצות בסימולציות תקשורת. מדובר בסימולציות במהלכן יש שחקן שמשחק דמות -חולה, בן משפחה של חולה או אחות אחרת בצוות, והסטודנט צריך להתמודד עם הסיטואציה. הסימולציה מצולמת ואז כל הקבוצה צופה בה. חברי הקבוצה צריכים להעביר משוב לאותו סטודנט אשר כולל נקודות טובות ודברים לשיפור".
באמת מעבר לסימולציות תקשורת בקורס ישנם גם מתחמי סימולציות רפואיות במכללה
"כן, תפקיד נוסף שלי במכללה הוא ריכוז תחום הסימולציות, אני כותבת תרחישים, מגייסת מתרגלים, אחראית על הציוד ועל בניית תוכנית הסימולציות השנתית. זה חלק שהיה פחות מפותח בעבר במכללה, ופיתחנו אותו ב-3 השנים האחרונות ביחד עם הדיקנית ד"ר דורית וייל לוטן. ממש השקענו בזה מבחינת ציוד ושילוב הסימולציות בתכנית הלימודים. אין ספק שלמידה באמצעות סימולציות היא למידה הכי אפקטיבית ופרודוקטיבית כי אתה ממש מיישם את מה שאתה לומד בתיאוריה. יש סימולציות בסיסיות שמתמקדות רק במיומנות בסיסיות הנדרשות מאחות, כמו החדרת עירוי לווריד, החדרת קטטר ועוד. ויש סימולציות הכוללות מיומנויות מורכבות יותר, בהן מקבלים תרחיש, בן אדם עם סיפור רקע ומחלות וצריך לנהל את הטיפול בו מא' עד ת' – להבין מה יש לו, מה הפעולות הנדרשות במיון, למה הוא מקבל תרופות מסוימות וכמובן מה לעשות הלאה. יש לנו דגמים ובובות חכמות שמדמות מצבי חולי, והסטודנטים מאד מתחברים ואוהבים את הסימולציות".
מעבר לכך, אורלי מלווה גם קבוצות סטודנטים בפרויקט בקהילה של קידום בריאות לאוכלוסיות חלשות, למשל אנשים שאובחנו עם פיגור או מחלות נפש. במסגרת הפרויקט מלמדים אותם איך לשמור על היגיינה ועל תזונה נכונה ואיך לעשות פעילות גופנית. "בהתחלה סטודנטים לא לגמרי מבינים למה הם צריכים לנסוע ולעשות את הפרויקט הזה, ואז אחרי המפגש הראשון הם מאוד נקשרים אליהם וחשים משמעותיים", היא מספרת.
אין ספק בכלל כמה המקצוע הזה חשוב. מה את חושבת, אגב, על שינוי שם התואר לאחרונה ממדעי הסיעוד למדעי האחיות ומה עומד מאחורי המהלך הזה?
"בחיים לא אהבתי את המילה סיעוד כי המילה לא משקפת את המקצוע, לא באמת סועדים מישהו. היו חייבים לשנות אותו וכל השנים תהיתי איזה שם יכול להתאים ואז באמת החליטו על המילה אחיות. האמת שאני לא יודעת עד כמה השם יתפוס, אבל הוא נשמע לי טוב יותר".
איך עובד בשבילך השילוב של העבודה בשטח עם האקדמיה?
"בשנים האחרונות השילוב הוא מצוין כי אני מגוונת. אני אוהבת את זה וזה מאוד תורם לי ללימוד בכיתה כי אני מביאה סיפורים ודוגמאות מהשטח. במשובים שאנחנו מקבלים מהסטודנטים אני קוראת שהם מאוד אוהבים את הסיפורים שלי".
ומבחינת הזמן? מה הסוד שלך?
"העבודה היא במשמרות והאמת שהכל מאורגן אצלי ביומן לפי צבעים. כשעבדתי במכבי הייתה לנו סדנת ניהול ואם יש משהו שלקחתי ממנה זה את הנושא של ניהול זמן, הכל אצלי רשום, גם דברים קטנים כמו לחבר מבחן ואימון פילאטיס. אני זוכרת שהמנחה בקורס אמר לנו להכניס גם את השעה בה אנחנו רוצים לקרוא ספר ובאמת בזכות זה אני מצליחה לנהל את הזמן שלי. כשמנהלים נכון את הזמן הכל קורה. מה שהיה יותר מאתגר זה התואר השלישי ואני מסיימת אותו ממש בימים אלה".
ואם כבר דיברנו על אתגרים, בשביעי לאוקטובר אורלי מספרת כי היא חוותה את המשמרת הכי קשה בחייה ברמה הנפשית. "זה היה אחר ושונה" היא מספרת ומוסיפה:
"פעם ראשונה בחיים שטיפלנו באנשים שאנחנו לא יודעים מי הם, מי חייל ומי מחבל. ביום הראשון למלחמה הגיעו אנשים ללא שם, היינו צריכים לעבור בין המיטות עם צוותי זיהוי וגם המשפחות עברו אתנו ממיטה למיטה, זה היה קורע לב. היה מישהו שטיפלתי בו כל הלילה והיו לו מדים שונים ולא חשבנו שהוא חייל, הלכתי הביתה אחרי משמרת ולא ידעתי מי הוא, רק אחר כך התברר שהוא חייל".
זה נורא
"היה סיפור של חייל שהמשפחה שלו זיהתה אותו ולאחר הזיהוי הם הלכו הביתה ואז הגיע זוג הורים אחר שחשבו שזה הבן שלהם וביקשו להרים את הסדין ולראות אם יש קעקוע ברגל, כי ככה יוכלו לזהות אותו, זה מה שעשיתי ולא היה קעקוע. לראות את האכזבה של האנשים שקיוו למצוא את הילדים שלהם בבית חולים כי האלטרנטיבה גרועה יותר היה מאוד קשוח, אנשים ממש התפללו למצוא את הבן שלהם שם".
אין מה לומר. בטח לא חסרים סיפורים קשים שלא יוצאים לך מהראש
"אחד הסיפורים הכי קשים שחווינו היה של חייל בדובדבן, חובש קרבי שנפצע מ-RPG והגיע אלינו בשביעי באוקטובר. הוא נפצע קשה ברגליים, עבר קטיעות והיה מאושפז אצלנו במשך 417 יום, משך הזמן הכי ארוך שהיה אצלנו בטיפול נמרץ. נלחמנו עליו והיו לו עליות וירידות, בשלבים מסוימים הוא היה בהכרה, היו ימים שבהם הצליח לאכול, לנגן בגיטרה ואפילו הצלחנו להוציא אותו לחופש הביתה למספר שעות עם המיטה של בית חולים. בסוף הוא נפטר והצוות נשבר, כולנו היינו בלוויה, היה קשה מאד".
איזה עצוב. אז ממה הוא נפטר?
"הוא נפטר לבסוף מקריסה של הכבד בגלל התרופות והזיהומים שחטף. היו גם מקרים משמחים של אנשים שהשתחררו וחזרו לבקר, אבל גם הם נשארו נכים. מצד אחד שמחנו לראות אותם ומצד שני הם מאוד צעירים ויש להם קטיעה, למשל מקרים של בחור צעיר שנשאר בלי שתי רגליים. אז כן, זה דרש התמודדות פיזית ונפשית".
יותר קשה מהקורונה אני מניחה
"יותר קשה מהקורונה כי זה חיילים וגם המון צעירים. בקורונה היו יותר אנשים מבוגרים ויותר קל לך לקבל שבן אדם בן 80 נפטר, אמנם ממחלה, אבל בחור בן 20 שנפטר זו תחושה אחרת. הלב נקרע".
יש יותר ביקוש למקצוע האחות בגלל הקורונה בזמנו וכעת בגלל המלחמה?
"זה עולה באופן זמני, נגיד למשך חצי שנה כשיש התלהבות, ואז יורד. עכשיו למשל אנחנו בירידה".
ועכשיו למשהו משמח יותר -נבחרת להיות מרצה מצטיינת לשנת הלימודים הקודמת. מה לדעתך תרומתך הייחודית לסטודנטים?
"ממה שקראתי במשובים זה באמת הנושא של הוראה מעשית ולהחיות את החומר, להביא סיפורים ודוגמאות ולהעביר את הדברים בצורה מעניינת. בנוסף, לדעתי זה גם היחס האישי לסטודנטים, הזמינות וההקשבה. גם אם לא תמיד אני יכולה להקל, כי אני מרצה די קשוחה, הם מבינים שזה מתוך מקום שמדובר במקצוע שנוגע לחיים של בני אדם ואי אפשר להתפשר".
ונסיים עם משהו אישי – ספרי על תחביב שאף אחד לא יודע שיש לך
"אני אוהבת לנגן על גיטרה, מאז המלחמה אני פחות פנויה לכך אבל משתדלת לנגן מידי פעם עם קבוצת נגינה. אני גם מאוד אוהבת לטייל בארץ, בעיקר טיולים מאתגרים עם טיפוסים וסנפלינג ואני עושה גם פילאטיס, הליכות וכל מה שקשור לבריאות הגוף, זה כבר הפך לאורח חיים".
