אחרי שהחלה את השנה כדיקנית וקיבלה את התואר פרופסור: נועה לביא, המרצה הכי "סלב" באקדמית, בראיון מרתק

חברת סגל החודש שלנו היא פרופ' נועה לביא, דיקנית ביה"ס לממשל וחברה, סוציולוגית וחוקרת המתמחה בסוציולוגיה של תרבות, תקשורת, אומנות וטלוויזיה ושחקנית לשעבר. דיברנו איתה על המחקרים השונים, שינויי הקריירה, סגירת המעגל עם האקדמית תל אביב יפו ועוד

פרופ' נועה לביא מתגוררת בתל אביב, נשואה לפסיכולוג הקליני אייל שדה ואמא לשני ילדים, מיכל ושחר, וחתולה בשם ג'ינג'ה (כן, השם לגמרי מרמז על הצבע שלה). היא בתו של השחקן המפורסם אריק לביא ז"ל ומוכרת בעצמה מסדרות כמו 'רמת אביב ג" ו'החברים של שוש', וגם בזכות המחקרים המרתקים שביצעה לאורך הקריירה שלה באקדמיה. לאחרונה היא גם קיבלה את התואר הנחשק פרופסור.

מגיע לך מזל טוב על התואר החדש

"נכון. זו תחושה מאוד טובה, תחושה של הישג. זו הכרה של עבודת המחקר הרציפה והמעמיקה שעשיתי במהלך כל השנים".

חגגת?

"בגלל שמוניתי לדיקנית אני מאוד עסוקה. ביום שבו קיבלתי את תואר פרופסור עבדתי עד 19:00 בערב, חזרתי הביתה וחגגתי עם כוס תה. בזמנו חשבתי שכשיגיע הרגע אני אעשה אירוע או הרמת כוסית אבל כרגע מסתפקת בתה, אולי בהמשך".

מדהים, מחכים לעדכונים בנושא. אפשר שנשים בצד רגע את האקדמיה ונדבר על קריירת המשחק שלך?

"בטח".

הרצון לנסות את התחום קשור לאבא שלך? מה היה החלום של נועה הילדה?

"בכיתה ד' החלום שלי היה להיות פרופסור להיסטוריה. מאוד אהבתי לקרוא אנציקלופדיות וספרי היסטוריה והאמת היא שלפני שהתחלתי את התואר השני בסוציולוגיה, רציתי ללמוד תואר שני בהיסטוריה אבל ראשת החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' חנה הרצוג, כל כך חיזרה אחריי ובסוף שכנעה אותי".

אז איך המשחק נכנס לתמונה?

"בערך בגיל 17, הקלטתי עם אבא שלי שיר שנקרא 'כל החלומות', שיר שהוא כתב. בכלל הייתה אמורה להצטרף אליו זמרת ליווי מקצועית אבל היא הבריזה, ולי היה קול יפה אז אמא שלי העירה אותי ב-23:00 בלילה בשביל להקליט איתו. בהתחלה אמרתי לה שאני לא יכולה כי יש לי למחרת מבחן באזרחות אבל היא אמרה שיהיה בסדר וצדקה – הקלטתי את השיר וגם הצלחתי במבחן".

והשיר הצליח מאוד

"נכון, ובעקבות כך קיבלתי המון תגובות חיוביות מאנשים והחלטתי ללכת ללהקה צבאית ולאחר מכן לבית ספר למשחק. בהמשך נסעתי לניו יורק ללמוד מוזיקה, וכשחזרתי לארץ נהייתי שחקנית. יחד עם זאת, עמוק בפנים, ידעתי שזה לא המקום שלי, הייתה לי הרגשה שמשהו נורא חסר לי ושלא טוב לי כל כך. גם לא נהניתי ללכת לאודישנים ושיגידו לי אם אני רזה או לא רזה מספיק, את מתאימה לזה ולא זה – כל ההתעסקות הזו בחיצוניות. הבנתי שמשהו פה מאוד מטריד אותי".

1998 הייתה השנה שנועה החליטה שהספיק לה. היא קמה בוקר אחד והתפטרה מהכל, "הרגשתי שהתבונה שלי מאוד מצטמצמת" היא נזכרת. אז בגיל 28, היא הפכה להיות דיילת ולקחה לעצמה זמן לחשוב מה הצעד הבא.

מה הייתה דעתו של אבא שלך בנושא?

"אבא תמיד שמח בכל מה שעשיתי. אני זוכרת שהוא אמר לי פעם שאם אני יכולה בלי המקצוע הזה אז עדיף בלעדיו ואם אני לא יכולה בלעדיו אז ללכת על זה בכל הכוח. אבל אני תמיד יכולתי בלי זה, תמיד הייתי רגל אחת בפנים ואחת בחוץ".

אז בזמן שהיית דיילת הבנת שהאקדמיה מושכת אותך?

"האמת שפשוט כל הזמן שאלו אותי מה אני לומדת, כי כל הדיילים והדיילות היו סטודנטים. היה סוג של לחץ חברתי שהופעל עליי והתחלתי להתלבט איפה ללמוד ומה. אני זוכרת שטסתי בטיסת לילה עם דיילת בשם נעמה וסיפרתי לה שסוציולוגיה ומדע המדינה מאוד מעניין אותי ואז היא אמרה שהיא שמעה על מכללה שפתחו לא מזמן בתל אביב ושיש שם בית ספר לחברה ופוליטיקה. בהמשך ניגשתי למזכירות המכללה, לקחתי ידיעון והבנתי שזה בול מה שאני רוצה, זה גם מקום קטן ואינטימי. הייתי מאוד מפורסמת אז לא רציתי ללכת למקום גדול שבו יצביעו עליי".

המכללה שהיא מדברת עליה היא כמובן האקדמית תל אביב יפו ובאותה מזכירות ישבו אז נשים שעובדות בה עד היום, מיכל רז ואיילת תירוש. באותה השנה, 1998, שנת הלימודים התחילה מאוחר בגלל שביתת סטודנטים גדולה: "זו הייתה שביתה מפורסמת כי גם אז ביבי היה ראש הממשלה ושרה הזמינה פיצות לסטודנטים, דבר שהפך לאירוע זכור מאוד", היא מספרת, ומודה שברגע שהשנה התחילה, בחודש איחור, היא הבינה שני דברים: שהיא הגיעה הביתה ושהיא רוצה קריירה אקדמית. מעבר לכך, לעומת רוב הסטודנטים בשנה א', היא מאוד נהנתה מהמבחנים והעבודות.

את התארים השני והשלישי בסוציולוגיה היא עשתה באוניברסיטת תל אביב, כשהיא עדיין חלק מהאקדמית, בתור מתרגלת, ואחרי שהגישה את הדוקטורט שלה, פרופ' נעמי חזן, דיקנית בית הספר לממשל וחברה דאז הציעה לה משרה והיא מיד הסכימה.

מדהים לראות את החיבור שלך למכללה. אז באיזה תפקיד התחלת?

"התפקיד הראשון אחרי תפקידי כמתרגלת היה ראשת המסלול לתקשורת פוליטית. הייתי בתפקיד הזה במשך שנים עד שהוא נסגר ולפני שנתיים הקמתי עם ד"ר רוני איל-לובלינג תואר שני בלימודי צעירות – למידה אינטרדיסציפלינרית העוסקת בהזדמנויות והאתגרים שיש לצעירים וצעירות בגילאי 18 ועד 35 בעולם וספציפית בישראל. זה תחום מאוד מתפתח כי היום צריכים מומחים בתחום הזה במשאבי אנוש, בחינוך, בשיווק ובפוליטיקה כי מי שמשלמים את המחיר על השינויים המאוד גדולים שמתחרשים בחברה אלה הצעירים והחברה לא מספיק מוכנה להתמודד עם זה. זה תחום מאוד מקובל בעולם שהבאנו לארץ".

ולאחרונה החלפת טייטל: ממרצה בכירה וראשת התוכנית ללימודי צעירוּת לדיקנית של ביה"ס לממשל וחברה. מה החזון שלך עבור ביה"ס?

"כן, אני מאוד מאושרת מסגירת המעגל עם בית הספר בו למדתי את התואר הראשון שלי ומאוד רוצה לפתח אותו. המטרה שלי היא להגדיל את מספר הסטודנטים ולהחזיר עטרה ליושנה – שבית הספר יהיה גם חזק ומשמעותי בתוך המכללה אבל גם בציבוריות הישראליות. אני רוצה לקדם את ההוראה של בית הספר אל המאה ה-21, לפתח חדשנות בהוראה, אם זה קורסים א-סינכרוניים או למידה במרחבים מגוונים, ולבצע שיתופי פעולה עם בתי ספר אחרים באופן חדשני, אולי עם בית הספר למדעי המחשב. המטרה היא למקם את בית הספר ככה שגם מקבלי ההחלטות ייקחו אותו בחשבון".

נשמע מדהים. ומה היית רוצה לשמר?

"הייתי רוצה לשמר ואפילו לחזק את האווירה הטובה בין חברי הסגל. אנחנו בית ספר שמצטיין במרצים ממש נערצים וחוקרים וחוקרות מצוינים שזכו בקרנות מחקר, כאלה שסטודנטים מאוד אוהבים. הייתי רוצה להמשיך לחזק את המצוינות המחקרית האקדמית, בורכתי בסגל ממש מצוין ואני רוצה לעזור להם להמשיך להצטיין".

ובשינוי חד, לימים קשים יותר, בואי נדבר קצת על המלחמה. האם תכני הלימוד השתנו בעקבות פרוץ המלחמה?

"בגלל שאנחנו מלמדים סוציולוגיה ומדע המדינה אי אפשר להשאיר את המלחמה ועוד לפני זה את המאבק על ההפיכה המשטרית והשינויים במערכת המשפט מחוץ לכיתה. אני חושבת שאנחנו, הסגל, הצלחנו גם להכיל דעות שונות וגם הסטודנטים הצליחו לשמור על הקשבה אחד לשני, הייתי גאה בהם. מאחר שאנחנו מלמדים להסתכל על שיח השנאה בחברה הישראלית באופן ביקורתי ולהבין את השורשים שלו, יותר קל להכיל את העמדות השונות, לכן אני ממליצה לכולם לבוא ללמוד אצלנו. מעבר לכך, המלחמה הצריכה מאתנו גם להיות רגישים בסילבוס, שזה לפעמים אומר להוריד איזשהו טקסט שידענו שיכול להיות טריגר, ולפעול בגמישות".

והאם הרגשת שינוי בקרב הסטודנטים? האם למשל הם הפכו יותר דעתניים או רגישים?

"הסטודנטים של האקדמית תמיד דעתנים, זה מה שאני אוהבת אצלם, לימדתי בשיקגו ואני יכולה להגיד הסטודנטים שלנו הרבה יותר מעניינים ודעתנים, בקטע טוב. הסטודנטים שלנו היו בזמן המלחמה גיבורים וגיבורות, רבים מהם היו במילואים והלכנו מאוד לקראתם. הם הראו עוצמות שעזרו להם לסיים את התואר במקביל למילואים. היו שיעורים בהם האירועים מבחוץ נכנסו פנימה ואז פשוט היינו לוקחים פסק זמן ומדברים ברגישות על מה שקורה בחוץ. אז כן, עברנו את השנתיים הקשות האלו ברגישות ובגמישות ואני מקווה שאנחנו הולכים לעתיד טוב יותר".

הזכרת את שיקגו מקודם, זה נשמע כמו חוויה מעניינת

"הייתי בשבתון וקיבלתי הזמנה מהאוניברסיטה דרך קרן ישראלית אמריקאית שמממנת חוקרים ומרצים ישראלים בשנות השבתון שלהם באוניברסיטאות בחו"ל. קודם האוניברסיטה צריכה להזמין אותך ואז אתה יכול לקבל את המימון הזה. זכיתי במענק".

מה ההבדל בין להיות מרצה בישראל לבין להיות מרצה בשיקגו?

"קודם כל בשיקגו הסטודנטים קוראים לך כל הזמן פרופסור ולא 'נועה, מה העניינים?' אבל אני לא יודעת מה אני מעדיפה, אני חושבת שאני יותר בן אדם של 'נועה מה העניינים?', כמובן בגבולות הטעם הטוב, לא להתקשר למרצה ב-11 וחצי בלילה. הסטודנטים שם מאוד ממושמעים. זה היה ב-2019 והם ממש קראו המון, היום יש AI אז אף אחד כבר לא קורא ממש. בגלל שהם היו ממושמעים, בעיניי הם היו פחות מעניינים, למרות שמדובר באחת האוניברסיטאות הכי טובות בעולם. הם היו סטודנטים טובים עם עבודות מעניינות אבל התחושה הייתה שהם צייתנים מדי וגם בגלל כל הפוליטיקלי קורקט בארה"ב, צריך מאוד להיזהר בכל דבר שאתה אומר, באופן שבעיניי טיפה מצמצם את השיח האקדמי".

איך הם התמודדו שם עם הקורונה לעומת ישראל?

"די דומה, אבל בגלל שמערכת הבריאות בארה"ב היא פרטית הרבה יותר אנשים מתו מהקורונה באופן סטטיסטי בהשוואה לישראל. מי שאין לו ביטוח בריאות שם לא יכול לקבל שירות בבית חולים ואז אתה מבין עד כמה ביטוח בריאות ציבורי הוא חשוב".

פרופ' נועה לביא מתמחה בסוציולוגיה של תרבות, תקשורת, אומנות וטלוויזיה. בין היתר, במשך שנים רבות היא כתבה על ראליטי וחקרה את טלוויזיית המציאות בישראל וב-2017 זכתה גם במענק מחקר מאוד גדול של הקרן הלאומית למדע, יחד עם פרופ' אמל ג'מאל, אתו חקרה את התפיסות העצמיות וחוויית העבודה ובניית הזהות של שחקנים ושחקניות פלשתינים בשדה הטלוויזיה והקולנוע בישראל – "זה מחקר שהציג זווית שלא הביאו קודם בישראל ופרסמנו די הרבה מאמרים בנושא בכתבי עת מאוד יוקרתיים" היא מספרת.

תוכלי לספר לי על מחקרים משמעותיים נוספים שעשית?

"הדוקטורט שלי הוא עד היום אחד הדברים הכי טובים שכתבתי כי ניתחתי באופן די חדשני את שדה הטלוויזיה, את הדרמות הטלוויזיות, כשדה אומנות. הראיתי איך החל משנות ה-90 וקדימה נוצרה אבחנה בישראל בין טלוויזיה איכותית ל'זבל' ואיך הבחנה זו בעצם שירתה קבוצות חברתיות מסוימות. הראיתי שהגדרות של איכות בטלוויזיה הן לאו דווקא אובייקטיביות אלא תוצאה של מאבקים גופניים בתוך שדה הטלוויזיה. אני חושבת שעשיתי משהו ייחודי ומעניין".

הזכרנו את מענק המחקר של הקרן הלאומית למדע, בוודאי היו עוד

"ב-2020 זכיתי במענק מחקר של ה-BSF, שזו קרן אמריקה ישראל, יחד עם פרופ' ויקי נאייר. המחקר שלנו עוסק באופן שבו מגפת הקורונה השפיעה על תעשיות תרבותיות בתל אביב וניו אורלינס, זה מחקר השוואתי. אנחנו בוחנות תעשיות כמו תעשיית המסעדנות, הקולנוע והטלוויזיה. במחקר הזה אני עוסקת בשנים האחרונות ובמקביל התחלתי לפתח את עצמי כחוקרת צעירים וצעירות".

זה נשמע מעניין

"אני עובדת עם ד"ר עמית קפלן על מחקר שנוגע לתפיסות של צעירים וצעירות מדור ה-Z, אל מול דור ה-Y ודור ה-X בכל מה שקשור למגדר ומשפחה. מאמר אחד שלנו שכבר פורסם מצא למשל שדור ה-Y פחות פמיניסטים מדור ה-X כשהם היו בגיל הזה ועכשיו מאמר שנמצא בשיפוץ מראה שדור ה-Z חוזר יותר לתפיסות שוויוניות. אנחנו גם מתחילות עכשיו מחקר של השוואה בינלאומית בין הדורות ובמקביל אני גם מתחילה מחקר עם ד"ר רוני איל לובלינג על ההשלכות של השבעה באוקטובר והמלחמה על דור הצעירים והצעירות בישראל. בינתיים בקבוצות המיקוד הראשונות עולה שיש אכזבה מהמדינה אבל גם אהבה לישראל".

בתור מומחית לתקשורת, איזו תקשורת את צורכת ובמה את צופה בטלוויזיה?

"צורכת בעיקר טוויטר ומקפידה לקרוא הכל – הארץ, ישראל היום, YNET וכו', כי האמת נמצאת איפשהו באמצע. אני לא צופה במהדורות חדשות מרכזיות כי זה הכל מהונדס דרך בעלי הון ועורכים בעלי אינטרסים, אולי ערוץ 11 פחות, אבל הערוצים המסחריים כולם. באירועים היסטוריים כמו החזרת החטופים אני אצפה. מבחינת סדרות, אני אוהבת כאלה שמאתגרות לי את המחשבה, כמו הסדרה 'ניתוק' בה אני צופה קצת באיחור. בתקופת המלחמה לא הייתי מסוגלת כל כך לראות סדרות וגם לא לקרוא, שזה גם משהו שאני מאוד אוהבת לעשות ועכשיו אני מרגישה שאני יכולה לעשות את זה".

ומבחינת ריאלטי?

"פעם מאוד אהבתי ריאלטי אבל אחרי שחקרתי והבנתי מה באמת קורה שם מאחורי הקלעים אני לא יכולה לצפות בזה. הכל מהונדס. אני רואה לפעמים את 'הכוכב הבא לאירוויזיון' כי אני חובבת אירוויזיון ואני אוהבת את 'בואו לאכול איתי'".

את בקשר עדיין עם אנשים מעולם המשחק והתרבות?

"עם רבים מהם אני עדיין בקשר ולכן גם יותר קל לי כשאני חוקרת".

ולסיום, מה אנחנו עדיין לא יודעים עלייך?

"אני מאוד אוהבת לבשל, ואני גם מבשלת מעולה, הרוסטביף שלי ידוע בעיר, וכך גם האוסובוקו והעוף ביין. אני מכינה גם מאכלים כמו שוקרוט שזה מאכל צרפתי גרמני. אני מאוד אוהבת לארח, אני המארחת המשפחתית".