ד"ר לייבה, תודה שהסכמת להתראיין. בוא נתחיל מהשאלה הבסיסית – מי אתה? ואיך הגעת לאקדמית?
"אני גר בבית חשמונאי עם שני כלבים. אני כבר שש שנים בבית הספר למערכות מידע באקדמית. בהתחלה הייתי ראש הרשות לחדשנות בהוראה ולמידה. היום אני ראש מסלול משחוק, או גמפיקציה (Gamification), בבית ספר למערכות מידע".
בטוח שמשחוק ומערכות מידע זה שילוב מרתק. אבל לפני שנצלול פנימה – תוכל להסביר מה בעצם זה אומר “משחוק”?
“בהחלט. משחוק (Gamification) הוא תהליך שבו משלבים אלמנטים מעולם המשחק בתוך סביבות שאינן משחקיות, כדי לעודד מוטיבציה, מעורבות (engagement), והתמדה. אנחנו מדברים על יישום של עקרונות משחקיים בתחומים כמו חינוך, רפואה, עסקים, שירות לקוחות, ואפילו מערכות מידע”.
אפשר דוגמה שתמחיש את זה?
“בוודאי. בתקופת הקורונה, קופות החולים ניסו למצוא דרכים יצירתיות לעודד אנשים לעשות פעילות גופנית – מתוך הבנה שזה עשוי לצמצם תחלואה ולחסוך עלויות רפואיות בעתיד. אז הן שילבו באפליקציות הכושר שלהן מנגנונים של אתגרים יומיים, כמו צעידה של 10,000 צעדים, הענקת פרסים למשתמשים מצטיינים, ולוחות דירוג שמגבירים תחושת תחרות. זה לא רק עוזר לאנשים להרגיש טוב יותר – אלא גם חלק מאסטרטגיית רפואה מונעת שמפחיתה הוצאות עתידיות. הרבה אנשים חשבו שקופות החולים עושות את זה רק בשביל בריאות הציבור, וזה כמובן חשוב, אבל צריך לזכור – יש כאן גם שיקול כלכלי משמעותי. ככל שאנשים ייטו לאמץ אורח חיים בריא יותר, כך הצורך בטיפולים רפואיים פוחת. מבחינת הקופה – זו השקעה משתלמת”.
הבנתי
"הנה עוד דוגמא מעולם הרפואה. יש הרבה אנשים שנפגעו או חלו ובעקבות זאת הם צריכים לבצע פיזיותרפיה. עכשיו, בוא נודה על האמת, תרגילי פיזיותרפיה בדר"כ משעממים וסיזיפיים. איך בכל זאת מעודדים ביצוע שלהם? מכניסים היבטי משחק. למשל, יש כיום חברות שבונות תשתית דיגיטלית משחקית. נגיד כמו קינקט או ווי אשר מאפשרות לך לבצע פעולות פיזיות שלמעשה 'יכנסו' לתוך עולם המשחק. מדהים. ככה אפשר לגרום לאנשים לבצע תרגילי פיזיותרפיה משעממים. לתת להם לשחק בעצם. במקום עכשיו התרגיל הקלאסי של חתירה במכון שלא מתקדמים לשום מקום – תרגיל של חתירה בספינה על נהר גועש. בנוסף, המערכות הללו הן חכמות והן יודעות לנתח את הפעילות ואת המוטיבציה שלך. כלומר, היא יודעת ואוספת עלייך מידע – איזה אתגרים אהבת או איזה אתגרים היה לך קשה וכל זאת כדי למשוך אותך לשחק עוד".
נשמע סופר מעניין. זה מזכיר גם את פוקימון גו
"נכון, גם המשחק הזה גרם לאנשים לצאת מהבית ולזוז. אמנם המטרה הייתה שונה, אבל המנגנון שמניע אנשים לפעולה דומה".
אז אפשר להגיד שכולנו ילדים בעצם?
"כולנו מחפשים הנאה אבל זה לא רק אלמנטים של כיף והנאה. אנחנו מדברים על אלמנטים שגורמים להנעה, לאו דווקא הנאה. משחוק עוזר להגביר הנעה (שזה אומר מוטיבציה), וזה לא רק כיף – זה כלי לשינוי התנהגותי אמיתי".
“לפעמים אני מראה לסטודנטים קטעים מהסדרה ‘מראה שחורה’, על אף שהיא עושה לי רע”, הוא מחייך. “יש שם רעיונות חזקים על דירוגים חברתיים והשפעתם – אלמנטים משחקיים שעובדים גם במציאות”. לדבריו, הגישה הגיימיפיקטיבית במערכות מידע שמה דגש על חוויית המשתמש ומבוססת על תיאוריות פסיכולוגיות. “כדי לבנות מערכת אפקטיבית – צריך להבין גם את המערכת, וגם את האדם. זו נקודת המפגש שמרתקת אותי”.
אפשר ממש ללכת לאיבוד בתוך עולם המשחוק – או לחלופין, לקחת אותו למגוון עצום של כיוונים.
“נכון מאוד. אצלנו בבית הספר למערכות מידע, תחום המשחוק מתמקד בעיקר בחוויית המשתמש – לא רק ברמת המערכת, אלא גם ברמת האדם. יש לנו קורסים שעוסקים בתיאוריות למידה והנעה ובהשפעתן על עיצוב מערכות מידע. אנחנו מלמדים את הסטודנטים להבין גם את הטכנולוגיה וגם את המשתמש – איך לחשוב כמו המתכנת, אבל גם כמו המשתמש. איך ליצור מערכת שלא רק עובדת, אלא באמת מדברת אל הצרכים, המניעים והרצונות של המשתמש. לא מעט סטודנטים מופתעים לגלות כמה הבנה של האדם מעורבת בתחום הזה”.
מעניין, אז בעצם במחקרים שלכם אתם משלבים טכנולוגיה ופסיכולוגיה – או הבנה של מניעי האדם, אם לדייק?
“נכון. לדוגמה, אני חוקר לא מעט את תחום החינוך והטכנולוגיה . באחד המחקרים שלנו שילבנו אלמנטים משחקיים בקורס הכנה למדעי המחשב, כדי לבדוק כיצד הם משפיעים על חוויית הלמידה. התוצאות היו ברורות – סטודנטים שבחרו להשתמש במשאבים המשחקיים דיווחו על עלייה במוטיבציה, ירידה בחרדה, והבנה טובה יותר של מושגים בסיסיים. זו דוגמה קלאסית לאיך אפשר להשתמש במשחוק ככלי שממש משנה תהליכים – לא רק מעשיר אותם”.
מה עוד עושים הסטודנטים שלכם?
“יש לא מעט תחומים מעניינים. לדוגמה, סטודנטיות שלי חוקרות יצירתיות בבינה מלאכותית גנרטיבית (GenAI) – אחד התחומים החמים והמרתקים כיום. צוות אחר חקר את התקשורת בין צוותי פיתוח לחוויית המשתמש, והציג את הממצאים בכנס בינלאומי בארה”ב. צוות נוסף חקר מודלים שונים של רובוטים דמויי-אדם בעולמות החינוך והציג את המחקר בדנמרק. אני מאמין שחיבור בין עולמות – גם דיסציפלינריים וגם תרבותיים – הוא מרכיב חיוני להכשרה אקדמית טובה. לכן אנחנו מקיימים האקתונים, משתתפים בלימודים משותפים עם מוסדות מגרמניה, דובאי, אוסטרליה ועוד, ומעודדים את הסטודנטים לצאת החוצה – גם גאוגרפית וגם מחשבתית”.
ומה לגבי הפרקטיקה, יש מה לעשות עם התואר בעולם שמחוץ לאקדמיה?
“משחוק הוא תחום שצומח במהירות. יותר ויותר חברות מבינות ששילוב של אלמנטים משחקיים בתהליכים ארגוניים, אפליקציות, שירותים או מערכות פנים-ארגוניות – מעלה את רמת המעורבות, המוטיבציה והאפקטיביות. חברות מחפשות דרכים להפוך חוויות משתמש לאינטואיטיביות, מהנות ומעוררות הנעה – והביקוש למומחים בתחום רק הולך וגדל. ההכנסות מהתחום צומחות מדי שנה, והתעשייה כולה בתנופה”.
דיברנו מקודם קצת על תקופת הקורונה. הבנתי שהיית אחראי על פיתוח הוראה דיגיטלית באותה תקופה, נכון?
"כן, זה היה התפקיד שלי בשנה הראשונה שלי במכללה. כשהגיעה הקורונה, היינו צריכים לעשות מעבר מהיר להוראה מרחוק, אז העברתי סדנאות למרצים על איך ללמד אונליין, איך להתמודד עם כיבוי מצלמות, איך להתאים את ההוראה לפלטפורמות דיגיטליות ועוד. לא להאמין, נכון? חודשיים לאחר הכניסה לתפקיד וכבר בום – הגיעה הקורונה. התמודדנו עם כל מיני תופעות – לדוגמא – מה עושים עם כיבוי מצלמות".
ומה דעתך על למידה מרחוק?
"אני בעד שילוב נכון של למידה מקוונת ופרונטלית. כל שיטה יש לה יתרונות וחסרונות. פשוט צריך לדעת מתי להשתמש ביתרונות של למידה מרחוק".
טוב, זה החלק שתמיד שואלים עליו, לא? מה דעתך על GenAI ואיך הוא משנה את עולם ההוראה והמחקר?
"כמו כל טכנולוגיה, יש לו צדדים טובים ורעים. הוא יכול להקל על העבודה שלנו, אבל גם לדכא יצירתיות או לגרום לתקלות – למשל, פסקי דין מומצאים שנכנסו לתיקים משפטיים. בסוף, צריך לדעת איך להשתמש בו בצורה חכמה. אני באופן אישי חושב שטכנולוגיה היא הרחבת היכולות האנושיות. כל המצאה טכנולוגית קיצרה זמני ייצור או פיתוח – לדוגמא הנרי פורד שקידם את תעשיית הרכב בדטרויט. GENAI יכול לעזור לנו בצורה משמעותית לבצע מטלות – לדוגמא לסדר רשימה ביבילוגרפית לפי א"ב. כמובן שיש לבדוק את הרשימה ולא להסתמך עליו באופן מוחלט. אבל השורה התחתונה היא שהטכנולוגיה מייעלת לנו את העבודה".
אבל אתה לא חושב שבאיזה שהוא מקום הטכנולוגיה גם פוגמת ביכולות האנושיות – נגיד זיכרון מרחבי או נייווט שנפגע בעקבות WAZE?
“זו שאלה מצוינת, והיא באמת עולה הרבה. כמו כל טכנולוגיה – יש לה מחיר. מצד אחד, היא מרחיבה ויוצרת לנו יכולות חדשות ועוזרת לנו להתייעל, מצד שני – היא גם גורמת למיומנויות מסוימות להיעלם. זה לא חדש – גם לפני אלף שנה, למשל, אנשים ידעו להדליק אש בלי גפרורים, והיום אף אחד לא מצפה לזה. טכנולוגיה תמיד מחליפה משהו, השאלה היא מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים. ולכן, דווקא בעידן של מידע אינסופי ובינה מלאכותית זמינה – אנחנו חייבים לשים דגש על מיומנויות כמו חשיבה ביקורתית, סינון מידע, והבנה עמוקה. אלה כישורים שהופכים לחשובים יותר מתמיד. אנחנו לא יכולים להילחם בטכנולוגיה – אנחנו צריכים ללמוד לחיות איתה, להשתמש בה נכון, ולפתח את מה שהופך אותנו לאנושיים”.
שמעתי שאתה גם יוזם ומארגן משלחות טיפוליות לחו”ל. תוכל לספר על זה קצת יותר?
“בהחלט. במסגרת תפקידי כסמנכ”ל פדגוגיה באורט העולמית, אני מופקד גם על תחום בריאות הנפש, ובפרט על יצירת מענים רגשיים ותמיכתיים לבני נוער שנפגעו ישירות מהאירועים הקשים של 7 באוקטובר ומאז. מדובר בתלמידים בגילאי 14–18 הלומדים במסגרות שלנו בדרום ובצפון – רבים מהם איבדו בני משפחה, פונו מבתיהם לתקופות ממושכות, או היו נוכחים באירועים עצמם. אנחנו רואים בכך אחריות עמוקה – לא רק חינוכית, אלא גם אנושית”.
ומה זה אומר בפועל?
“אנחנו מקימים קבוצות תלמידים מתוך קהילת אורט העולמית בישראל, ומארגנים עבורם משלחות טיפוליות לחו”ל, בליווי אנשי מקצוע – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים רגשיים. מדובר במסע שמציע גם מרחב רגשי וגם חוויה מעצימה. הם פוגשים קהילות יהודיות מארחות, משתתפים בפעילויות חווייתיות וטיפוליות, מקבלים תמיכה – ובעיקר, זוכים לחיבוק עצום מהעולם היהודי”.
ולאילו יעדים יצאו המשלחות עד כה?
“הוצאנו משלחות למקסיקו סיטי, לוס אנג’לס, שיקגו, ניו יורק ולונדון. בכל מקום הקהילה המקומית נרתמת במלוא העוצמה – מקשיבה, מארחת, מחבקת. מעבר לתוכן הטיפולי, יש ערך עצום לעצם הנסיעה – היא מאפשרת ניתוק זמני מהמציאות הלחוצה, מרחב בטוח לשיח רגשי, והזדמנות להתחבר לאחרים שנמצאים באותו מקום רגשי. זה מרפא, וזה מחזק – את המשתתפים וגם את הקהילות המארחות”.
מרגש מאוד. ואיך אתם יודעים שזה באמת עוזר?
“אני לא פסיכולוג קליני, אך אנחנו רואים את ההשפעה בפועל. בני נוער שלא היו מוכנים לקבל טיפול בארץ – פתוחים לזה אחרי המסע. עצם השהות עם בני גילם שחוו חוויות דומות יוצרת סביבה בטוחה שמאפשרת פתיחות וצמיחה. זה פותח להם דלת לעיבוד, לריפוי, לתקווה. זו תרומה משמעותית – גם רגשית וגם קהילתית – שאפשר ממש לראות ולחוש”.
מה התחביבים שלך?
"אני אוהב קולנוע סקנדינבי ובריטי, וגם היסטוריה. אני אוסף חפצים ישנים עם ערך היסטורי. אני אוהב את הסיפורים מאחורי הפריטים שאני אוסף. לדוגמא לפני כמה שנים קניתי כמה חפצים מהעיזבון של אורה נמיר. אחד הפריטים שקניתי הוא למעשה מעין צלחת בצורת סרי לנקה. לאחר מכן גיליתי שהצלחת ניתנה לבעלה של אורנה – מרדכי נמיר. התחלתי לחקור את הצלחת, מה המשמעות שלה ואיך היא התגלגלה לארץ, ואיכשהו מצאתי תמונה וכתבה בעיתון משנת 1964 שבה סופר שראש העיר בסרי לנקה הגיע לבקר בישראל ובפרט בתל אביב, והצלחת היא למעשה מתנה שהוא נתן לראש העיר תל אביב – מרדכי נמיר. לימים, אותו ראש עיר מסרי לנקה נבחר לנשיא סרי לנקה".
ואם הייתה לך מכונת זמן, איפה ומתי הייתה רוצה לטייל?
“כנראה שהייתי נוסע לתקופה הוויקטוריאנית – לראות את בריטניה בשיא כוחה כמעצמה עולמית. זו תקופה מרתקת שבה החלה המהפכה התעשייתית לשנות את פני החברה – מבחינה טכנולוגית, כלכלית וגם פוליטית. מעניין אותי לראות איך אנשים חיו אז, איך נראו השינויים בחיי היום-יום, ואיך נבנו היסודות למה שאנחנו מכירים היום. יש משהו מאוד סוחף בתקופה הזו, והיא גם מתחברת לאהבה שלי לקולנוע בריטי – שמצליח ללכוד את הרוח שלה בצורה מדויקת ומלאת עומק”.
